על תופעת הפיהוק:
כאשר האדם מתרוקן מאנרגיה, לאחר שעשה ועבד עד שהתעייף, או עד שנגמרו המצברים לסוג מסוים של עבודה.
כגון: מאמץ גופני, רגשי, או מחשבתי. לכל סוג של עבודה יש את מצברי האנרגיה הייחודיים לו.
כאשר האדם חש עייפות נותר מרוקן מכוחות, עולה בתוכו השאלה: מאין אני יכול לשאוב לעצמי עוד כוחות, לי לעצמי מתוכי, אין יותר, “מֵאַיִן, יָבֹא עֶזְרִי”.
בדרך כלל, הפתרון המיידי הינו לחפש מקור אנרגיה חיצוני לאדם, מקור מיידי, מקור שנותן חלופה מיידית.
מקור זה הינו דרך הפיהוק. הפיהוק הינה דרך של האורגניזם לבקש חלופה מיידית לאנרגיה הפנימית שלה דרך יניקה של חיוניות מן הסביבה החיצונית. כאשר הפיהוק מהווה סוג של שואב אנרגיות מן המקור החיצוני.
מנגנון זה הינו חלק מאיכות הריאה היוצרת קשר עם העולם החיצוני, ומאפשרת חיבור וקומוניקציה של מעברים, בין עולם לאדם.
לכן הפיהוק הינה טכניקה “ריאתית” כיצד לשאוב מיידית, חיוניות שאבדה.
נקודה מרכזית להתבוננות: כאשר האדם מפהק, המנהג היודע של הלכות האדם, ודרכי התנהגות, הינה בלשים יד על הפה.
יש בנוהג זה טעם רב, כיוון ללא קשר לגינונים התנהגותיים, מנהג זה כמו שמעיר את תשומת ליבו של האדם, מהיכן הוא שואב לתוך עצמו כעת כוחות, כיוון שמקור יניקת הכוחות בפיהוק הינו מקור חיצוני, העומד מולו בעת הפיהוק.
כאשר האדם שם את ידו על פיו, הוא שם גבול והפרדה למקור היניקה שעומד מולו. ודבר זה ברוב המקרים אכן דבר חשוב ועקרוני. אם האדם שואב לתוכו כוחות מחודשים שאינם הולמים את איכותו הפנימית, שהם גסים יותר מן האיכות הבסיסית שלו, הוא עלול להינזק משאיבת אנרגיה מסוג זה.
כאן שימת יד בפיהוק, שמה גבול, דבר שלריאות קשה כעת עקב העייפות, ההופכות את האספקט של הריאות במתן גבול, לחלש, ללא יכולת הגנה או התמודדות.
לעומת זאת, כדאי לנסות מה קורה כאשר מפהקים ללא שימת יד מול גורם המעורר השראה לאדם.
כגון: שקיעת שמש מדהימה, או זריחת שמש מפעימה (אם הדבר מזדמן כמובן)
לפהק ללא שימת יד מול תמונה של אדם הגורם להשראה, או מול כל דבר שמפעים את לב האדם, מהווה דבר המחייה עמוקות את המערכת,
כדאי לנסות.
פיהוק משעמום הינו דבר זהה, נוצרת לאות ועייפות עמוקה באדם, והוא זקוק כעת לזריקת אנרגיה מיידית, לכן הוא מפהק, כדי לשאוב כוח היוצר תנועה בתוך מקום סטגננטי, הוא השעמום.
ככל שהפיהוק הינו עמוק יותר ו”סדרתי” יותר (בא פעם אחר פעם, בסדרות) הדבר משקף על מצוקת מחסור האנרגיה.
ברוב המקרים יש לפעולת הפיהוק תחושה מיידית של הזנה ברמה כלשהי. אך כאשר האדם מפהק שוב ושוב, ואינו מוצא שפעולה זו מזינה. הדבר משקף על מערכת שחוקה מאוד, עם אפשרות לתחילת מחלות כרוניות של מערכת העצבים.
על תופעת האנחה:
האנחה הינה ביטוי לקושי שהאדם חש לאור דבר שהיה במקומו, וכעת אינו שם יותר.
כאשר הדבר היה במקומו, היה כוח, הייתה הרמוניה, היה סוג של “בית” הנותן מקום להיות בו.
כאשר מקום זה נלקח. האדם לפתע ללא מקום, ללא בית, ללא אותו הדבר שקודם היה גורם מזין, מייצב, מהווה סמן ליציבות, לנוכחות המפרה ומביאה ליצירה.
כאשר המקום נלקח, האדם, באופן טבעי נוטה להיאנח עמוקות, שאנחות אלו הן ביטוי לאי שביעות הרצון, לצער או יגון, וצורך לשוב לשבוע מאותו הדבר שהיה קודם מזין וכעת אבד ואיננו יותר.
כמה דוגמאות:
א- משהו קרוב שהלך לעולמו, והותיר חלל ריק.
האנחה הינה ביטוי לצער ויגון, על מקום זוגי, או משפחתי שאבד.
האנחה הינה רפלקס ריאתי, שמגמתו למלא את החלל הריק בכוח נוסף לשם ניסיון לגשר על הפער, ולשם ניסיון להזין את הדבר שאבד, ואולי אף להשיבו.
ב- אדם שגר בבית שנים רבות, אוהב ורגיל למקומו, בגיל זקנה, נאלץ לעזוב את ביתו, וללכת לבית אבות.
מקומו נלקח, הוא חש בגלות, הוא רק שואף, מבקש ורוצה לחזור למקומו, לביתו.
אז הוא נאנח עמוקות, דבר המבטא את מקומו שאבד, ואת הגלות שנכפתה עליו.
האנחות הן טכניקה “ריאתית” לחזק, להזין, לתת משענת לתחושת האובדן והגלות.
ג- אי שקט פנימי שסיבות שאינן ידועות.
חוסר שקט זה, הינו סמן לתחושה פנימית עמוקה מאוד, כי האדם אינו במקומו, הוא חי חיים שאולים, של משהו אחר אולי. אין הוא יכול להסביר את עצמו לעולם, אך בתוכו יש אי שקט של ידיעה פנימית כי משהו בסיסי בחייו אינו נכון.
אז מופיעות אנחות עמוקות שהן ביטוי לתחושת ה”גלות”. האנחות כמו שבאות לחזק, לתת כוח לתנועה קדימה, לא להתייאש, לא לוותר על האפשרות להגיע יום אחד למקום שהוא מקומו האמיתי של אותו האדם.
ד– אדם שכל יומו הינו בעבודה, קריירה, רצון להישגים, כסף, מעמד ועוד… הוא כל היום עסוק בקדחתנות בדרך אותה הוא חוצב לעצמו. יש לו בדעתו תפיסה מאוד ברורה על התוכנית ועל הדרך, לאן הוא רוצה להגיע.
אך כמו תמיד, החיים אינם מתנהלים על פי רצונו, כוונתו או תכניתו של האדם.
אז הוא נתקל בפערים גדולים בין המציאות, לבין כוונתו. דבר שמוביל לכעס גדול, ולתחושת “אי צדק”.
אז הוא מתחיל להיאנח עמוקות לאור פערים אלו שבין הרצון והכוונה, לבין המציאות המרה שאינה “מסכימה” עימו.
האנחות הן ביטוי לאי שביעות הרצון, להבנה שהוא טועה ויש עליו לשנות דבר מה, ושהוא עצמו לא במקום הנכון, למרות שהשקיע כה רבות.
אנחות אם כן זוהי דרכה של הריאה לשאיבה של כוח ונחמה, דרך העמקת תהליך הנשימה. וכאשר האנחה באה בהקשר רגשי מסוים, היא אכן פועלת פעולה של הזנה למקום כואב.