ימי הבריאה וכיצד הם מבטאים חווית זמן שונה, במקביל לששת הטורים בטבלת הצמחים

“כי ששת ימי בראשית הם כל ימות עולם כי קיומו יהיה ששת אלפים שנה (ר”ה לא) שלכך אמרו (ב”ר יט ח) יומו של הקב”ה אלף שנים” (פירוש רמב”ן לבראשית ב’, ג’)
על פי מסורת הספירה העברית, העולם נברא לפני 5778 שנה. ה”ראשית ברא” מציין את זמן בריאת העולם יש מאין.
כל אלף שנים הם יום אחד של הקב”ה, “כִּי אֶלֶף שָׁנִים בְּעֵינֶיךָ כְּיוֹם אֶתְמוֹל” (תהלים צ’, ד’) כך ע”פ המסורת.
כל יום של בריאת העולם כפי שהוא מתואר בפרק א’ בספר בראשית, מתאר באופן תהליך הבריאה שלו, את האלף המקביל בספירת הזמן.
אך שלושת הימים הראשונים אינם מאפשרים ספירת זמן קונקרטית מכיוון שהכלים לספירת הזמן נבראים ביום רביעי ” וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים, יְהִי מְאֹרֹת בִּרְקִיעַ הַשָּׁמַיִם, לְהַבְדִּיל, בֵּין הַיּוֹם וּבֵין הַלָּיְלָה; וְהָיוּ לְאֹתֹת וּלְמוֹעֲדִים, וּלְיָמִים וְשָׁנִים. … וַיְהִי-עֶרֶב וַיְהִי-בֹקֶר, יוֹם רְבִיעִי” (בראשית א’, יד-יט)
כל יום מקביל כמו כן, ומתאר את התהליכים והתמורות ההיסטוריות שעבר העולם מיום בריאתו ועד לסופו הצפוי ב6000 לבריאת העולם היא שנת 2240 לספירה.
אז נכנסים לאלף השביעי, שהוא מקביל ליום השבת, אז העולם כולו עובר לפאזה קיומית של “יום שבת”.
מכאן שרק מיום רביעי לבריאה המקביל לאלף הרביעי, ניתן למדוד את הזמן באופן המספרי הרגיל, ואילו האלפים הראשונים, הראשון, השני ושלישי, אינם נמדדים באופן מדיוק כאלף שנים, אלא שהם אלפים עם זמן רב שלא ניתן להערכה מספרית, אלא להתבוננות על תהליכי התפתחות עולמית ואנושית המקבילים באופיים ליום שנברא, מיום ראשון, לשני ולשלישי.

תפיסת זו מקבילה בכל משמעויותיה הרב גוניות, למערכת ששת הטורים בטבלת הצמחים.

1- אלף ראשון, יום בריאה ראשון, מקביל לטור ראשון (3760 – 2760 לפ”הס)

“וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים, יְהִי אוֹר; וַיְהִי-אוֹר. וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת-הָאוֹר, כִּי-טוֹב; וַיַּבְדֵּל אֱלֹהִים, בֵּין הָאוֹר וּבֵין הַחֹשֶׁךְ. וַיִּקְרָא אֱלֹהִים לָאוֹר יוֹם, וְלַחֹשֶׁךְ קָרָא לָיְלָה; וַיְהִי-עֶרֶב וַיְהִי-בֹקֶר, יוֹם אֶחָד.” (בראשית א’, ג-ה)
לא נאמר “יום ראשון”, כתוב “יום אחד” – טור ראשון עומד בסימן זיכרון האחדות, כל התמות של טור זה הינן בתוך חווית הווה, האדם והתרבות חווים הוויה, חווים אחדות וזהות מלאה של עצמם עם השבט, הטבע והעולם הסובב.
טור ראשון אינו יכול להיות מתוחם בזמן קונקרטי עקב האחדות שהיא מרכז התרבות והאדם בתקופה זו. כאשר האדם אחד עם העולם, אין מקום לחלוקה של חשבון הסופר, מונה ומחלק את השלם.
התרביות השבטיות הן חלק מן האלף הראשון, שם האדם, השבט והטבע, הכול אחד.
מכאן הקונפליקט העמוק שידעו הילדים האינדיאניים באמריקה הצפונית, כאשר פגשו את האדם הלבן שהוא שייך לטור חמישי ושישי, שם יש חלוקה מאוד ברורה, עם היררכיה מאוד מוצקה, דבר שתפיסת היסוד האינדיאנית לא הייתה מסוגלת לעכל. “כיצד ניתן להעלות על הדעת אפשרות לתיחום טריטוריאלי? הלא אני והטבע אחד בכל מקום…”
מצב קוגניטיבי זה אינו זקוק לזמן, אינו מתחשב בזמן, אינו בונה תרבות הנזקקת לספירת הזמנים. לכן מן הזווית התרבותית, האלף הראשון ניתן להימנות באלפים רבים של שנים.

2- אלף שני, יום בריאה שני, מקביל לטור שני (2760 – 1760 לפ”הס)

“וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים, יְהִי רָקִיעַ בְּתוֹךְ הַמָּיִם, וִיהִי מַבְדִּיל, בֵּין מַיִם לָמָיִם. וַיַּעַשׂ אֱלֹהִים, אֶת-הָרָקִיעַ, וַיַּבְדֵּל בֵּין הַמַּיִם אֲשֶׁר מִתַּחַת לָרָקִיעַ, וּבֵין הַמַּיִם אֲשֶׁר מֵעַל לָרָקִיעַ; וַיְהִי-כֵן. אֱלֹהִים לָרָקִיעַ, שָׁמָיִם; וַיְהִי-עֶרֶב וַיְהִי-בֹקֶר, יוֹם שֵׁנִי” (בראשית א, ו-ח)
יום בריאה זה, אף הוא אינו בר ספירה קונקרטית, נוצר בו ההבחנה בין מעלה ומטה, בין סוגי איכויות של מים ושמיים.
יום זה מקביל מן הזווית התרבותית לתרבויות מסופוטמיה ומצריים, שהם מצד אחד קרובים לאחדות שבראה את העולם, ומצד שני הם מנותקים ממנה.. זוהי הסיבה שהן נעלמו ונמחקו מעל פני האדמה. הן היו גדולות, עתירות ידע… ידע שלנו אין היום, הם היו מפותחים ומשוכללים, אך מנותקים מן היסוד שברא את העולם. “לִי יְאֹרִי וַאֲנִי עֲשִׂיתִנִי” (יחזקאל כט, ד) תפיסת עולם בא “אני הבורא של עצמי, אני והשפע העולמי, אחד”.

תרבויות אלו שכנו בעולם אלפים רבים. גם כאן עדיין את כלים קוגנטיים באדם הנזקקים לספירת הזמן. יש לעומת זאת תפיסת עולם מיתולוגית, תפיסת עולם זו, אינה זקוקה לביקורתיות מחשבתית, היא נקשרת לגרמי הטבע, מזהה את ההשפעה ההדדית של אדם טבע, וסביב תהלכי המעבר מאדם לטבע, ומטבע לאדם נוצרת המיתולוגיה (קשר של אדם לים למשל מייצר את פוסידון, קשר של אדם לעולם הנשמות מייצר את האדס אל השאול וכך הלאה)

3- אלף שלישי, יום בריאה שלישי, מקביל לטור שלישי (1760 – 760 לפ”הס)

“וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים, יִקָּווּ הַמַּיִם מִתַּחַת הַשָּׁמַיִם אֶל-מָקוֹם אֶחָד, וְתֵרָאֶה, הַיַּבָּשָׁה; וַיְהִי-כֵן. …. וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים, תַּדְשֵׁא הָאָרֶץ דֶּשֶׁא עֵשֶׂב מַזְרִיעַ זֶרַע, עֵץ פְּרִי עֹשֶׂה פְּרִי לְמִינוֹ, אֲשֶׁר זַרְעוֹ-בוֹ עַל-הָאָרֶץ; וַיְהִי-כֵן… וַיְהִי-עֶרֶב וַיְהִי-בֹקֶר, יוֹם שְׁלִישִׁי” (בראשית א’, ט-יב)
זהו האלף המספר את יציאת מצריים, זהו האלף בו נכתב המקרא. כמו כן זהו האלף של הנבואה, ובית ראשון שם האל שוכן בבית המקדש וניתן “למשש” ו”לראות” את האלוהות באופן ישיר.
באלף זה, הכלים התודעתיים שמתפתחים הם כלים של נבואה ורוח הקודש, קשר ישיר בלתי אמצעי לאחדות שבראה את העולם . לכן אף תודעה זו אינה זקוקה לספירת זמן קונקרטית, מעצם החיבור לאלוהות, הזמן בטל ומאבד מן ערך הנספר שלו.

4- אלף רביעי, יום בריאה רביעי, מקביל לטור רביעי (760 לפ”הס – 240 לספירה)

“וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים, יְהִי מְאֹרֹת בִּרְקִיעַ הַשָּׁמַיִם, לְהַבְדִּיל, בֵּין הַיּוֹם וּבֵין הַלָּיְלָה; וְהָיוּ לְאֹתֹת וּלְמוֹעֲדִים, וּלְיָמִים וְשָׁנִים….. וְלִמְשֹׁל, בַּיּוֹם וּבַלַּיְלָה, וּלְהַבְדִּיל, בֵּין הָאוֹר וּבֵין הַחֹשֶׁךְ; וַיַּרְא אֱלֹהִים, כִּי-טוֹב… וַיְהִי-עֶרֶב וַיְהִי-בֹקֶר, יוֹם רְבִיעִי” (בראשית א, יד- יט)
באלף הרביעי הזמן נספר בדרגת דיוק מאוד קונקרטית, אלף שנה בדיוק, מכיוון שכעת יש כלים לספירה.
באלף זה האדם והתרבות מפתחים כלים קוגניטיביים של קוגניציה המפרידה את המחשבה מן הדבר שאיתו היא עוסקת, כגון התפתחות הפילוסופיה היוונית שצמחה בתקופה זו. או כתבי הקודש ביהדות ובעולם כולו (מזרח ומערב) שהפכו ליסוד תרבותי שסביבו (סביב בטקסט) מנהלים את חיי הלאום או התרבות.
באלף זה צומחת הקוגניציה המנתחת, היודעת דרך שכל ומחשבה. עד לנקודה זו האדם והתרבות נשענים על חוויה והתנסות כדי להבין ולדעת דבר מה, מן הטור הרביעי הכלים במתפתחים באדם ובתרבות הם כלי השכל המעיין, המביא לידיעה במחשבה, לימוד ועיון.
מעבר דרמטי זה הינו תוצר של “יום רביעי” בו נבראים המאורות בשמיים דרכם ניתן כעת לספור זמן באופן מתמטי.

5- אלף חמישי, יום בריאה חמישי, מקביל לטור חמישי (240 – 1240 לספירה)

“וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יִשְׁרְצוּ הַמַּיִם, שֶׁרֶץ נֶפֶשׁ חַיָּה; וְעוֹף יְעוֹפֵף עַל-הָאָרֶץ, עַל-פְּנֵי רְקִיעַ הַשָּׁמָיִם. … וַיְבָרֶךְ אֹתָם אֱלֹהִים, לֵאמֹר: פְּרוּ וּרְבוּ, וּמִלְאוּ אֶת-הַמַּיִם בַּיַּמִּים, וְהָעוֹף, יִרֶב בָּאָרֶץ. וַיְהִי-עֶרֶב וַיְהִי-בֹקֶר, יוֹם חֲמִישִׁי” (בראשית א’, כ-כג)
מן אלף הרביעי, דרך החמישי עד לסוף שישי, הזמן המגדר כאלף שנים, הינו בדיוק אלף שנים, וניתן לראות את האלף מתבטא היטב דרך תהליכי ההתפתחות של טור רביעי לחמישי.
בטור חמישי מתפתחת הדיכוטומיה שאדם של “שכל” כנגד “רגש”. של האדם הזקוק לאויב שדרך הגדרת האחר כאויב, האדם רוכש אפשרות להגדרה עצמית.
השכל הקונטיבי הופך למימד הדומיננטי בתוך תקופה זו. המלאכים מכונים “שכלים נפרדים”. שכל מפריד, קוצץ בנטיעות ומחלק את האחדות לאיברים איברים.
דבר המתבטא בדיכוטומיה של שתי סוגי הנפשות שנבראו: עוף (שמיים, אוויר מעלה) דגים (מים, כבדות, מטה)

6- אלף שישי, מקביל ליום בריאה שישי, מקביל טור שישי (1240 – 2240 לספירה)

“וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים, תּוֹצֵא הָאָרֶץ נֶפֶשׁ חַיָּה לְמִינָהּ, בְּהֵמָה וָרֶמֶשׂ וְחַיְתוֹ-אֶרֶץ, לְמִינָהּ; וַיְהִי-כֵן… וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים, נַעֲשֶׂה אָדָם בְּצַלְמֵנוּ כִּדְמוּתֵנוּ;… וַיִּבְרָא אֱלֹהִים אֶת-הָאָדָם בְּצַלְמוֹ, בְּצֶלֶם אֱלֹהִים בָּרָא אֹתוֹ: זָכָר וּנְקֵבָה, בָּרָא אֹתָם….. וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת-כָּל-אֲשֶׁר עָשָׂה, וְהִנֵּה-טוֹב מְאֹד; וַיְהִי-עֶרֶב וַיְהִי-בֹקֶר, יוֹם הַשִּׁשִּׁי” (בראשית א’, כד-לא)
זהו האלף האחרון בו מסתיים תהליך היסודות שנבראים, והאחרון שבהם, זהו האדם, דרך משפחת היונקים.
האדם הינו זכר ונקבה – זהו האדם השלם, זכר ונקבה.
בטור זה, מן הזווית התרבותית ותהליכי ההתפתחות של הקוגניציה האנושית, האדם בסיום התהליך מגיע לביטוי והופעה שלמה במורכבות הנפשית שיש לו וכן באופן בו הוא מתבטא בעולם.
אלף זה עשיר מאוד ביצירה, באינטראקציה תרבותית, בשיתוף של אוצרות תרבותיים, בתהליך שהופך להיות מהיר יותר ויותר כמו שאנו עדים לו היום.
בסוף הטור בשישי, בסוף האלף השישי, האדם מגיע לשלמות התפתחותית שאינה “מושלמת” אלא שזורה נכון עם חלקי הנפש, ועם הסביבה והעולם בכלל, מן הזווית החברתית ומן הזווית האקולוגית.
אין הדחקות ואין הסתתרות בסוף הדרך, הכול ידוע והכול נראה לעין.

סיכום:
תהליך זה מראה כי התפתחות כלים קוגניטיביים באדם, מייצרים חווית זמן אחרת ושונה, וכן ספירת הזמן במובן הכרונולוגי,אף היא משתנה ועוברת אבולוציה בין “אלף” אחד לשני.
בכל טור או אלף יש חווית זמן שונה, ולכן ספירת זמן שונה, עקב כלים נפשיים שונים האקטיביים באופן שונה בכל טור ותקופה.