1- פרשת “יתרו”, הפרשה המכוננת לישראל.
עם ישראל, זהותו הלאומית והדתית נקבעים ממעמד הר סיני, לכל הדורות ולכל הזמנים. כל כתבי הקודש נובעים ממעמד הר סיני, ועולה שאלת היסוד: מדוע פרשה כה עקרונית לזהות היהודית מכונה על שמו של אדם שאינו ישראלי? שהוא כהן מדיין, המייצג את אומות העולם.
מכאן שישראל זכה לכבוד מעמד הר סיני, לא עבור עצמו או עבור הזהות הלאומית – דתית שלו, אלא למען השליחות לעולם כולו… במעמד זה מוגדרת התכלית והסיבה הראשונה והאחרונה לישראל, על דבר היותו נבחר לשליחות. שליחות שהיא תוצר המתבקש מן המעמד.
כל עוד וישראל ממש את יעוד שליחותו שהיא תכליתו, הרי שהוא במקומו הנכון. אם אינו ממלא שליחות זו, הרי שגורלו קשה מנשוא.
מכאן שיהדות מגודרת, מנותקת מן העולם, מתבדלת מתוך תחושת החשיבות העצמית, וכן עסוקה בעצמה כמו שאין עולם ואין עוד מלבדם… הרי שיהדות מסוג זה, הלכה לאיבוד, ושכחה את עצמה ואת היסודות שעליה היא נשענת, יהדות מאין זו עשויה להביא על עצמה קשיים רבים, מצוקות רבות, על דבר הניתוק מן התכלית.
2- מן ההפטרה: “וָאֶשְׁמַע אֶת-קוֹל אֲדֹנָי, אֹמֵר, אֶת-מִי אֶשְׁלַח, וּמִי יֵלֶךְ-לָנוּ; וָאֹמַר, הִנְנִי שְׁלָחֵנִי”
השליחות כפי שהיא נובעת מן הפסוק, הינה מן הרצון החופשי של הנביא השש להתנדב למשימת השליחות.
אין הוא יודע מהי השליחות, אלא מעצם ראיית האל ופמלייתו, נובעת מוטיבציה שאין מנוס ממנה, לקחת חלק, להיות ביחד עם הרצון האלוהי, להיות חלק מתהליך האבולוציה אותה מנהיג “בעל הבירה”.
אין זאת כי עם משיכת הנפש הטבעית לשליחות זו, הבאה אחר הנבואה והגילוי האלוהי.
3- אל יחשוב לו האדם כי “שליחות” משמעותה מהפכות עולם, אין הדבר כן. לעיתים וברוב המקרים, אם אדם חי נאמנה את מציאותו היומית, כדוגמת אימא שלעולם תהייה אימא, והיא דבקה בגידול ילדיה, או איש שכל חייו אינם אלא דאגה לפרנסת ביתו, והוא נאמן ורואה ומודע לפרטים וכולו מסור ושאוב לצרכי בני ביתו.
במקרים רבים אנשים אלו ממלאים את שליחותם נאמנה. אלוהים נגלה דרך הפרטים הקטנים. הפרטים שמהם נבנים חיי יום יום. תשומת לב לפרטים הקטנים ותפיסת הפרטים וכיצד הם חוברים אחד לשני ויוצרים מציאות ועולם שלם המורכב מפרטים קטנים ורבים, משם נובעת גדלות של אדם החי את שליחותו, ואין בדבר ממתן הערכה על שליחות גדולה,קטנה, חשובה או ללא חשיבות. כאשר אדם חי את שליחותו – הרי שהוא מממש את תכליתו ומשם גדולתו.
4- התנאים לידיעת השליחות האישית: “וָאֹמַר אוֹי-לִי כִי-נִדְמֵיתִי, כִּי אִישׁ טְמֵא-שְׂפָתַיִם אָנֹכִי”
ישעיהו נביא, איש רם מעלה, לפתע מבין כי תפיסת העצמי שלו הינה דמיון מוחלט, הוא מדמה שמעמדו החברתי, פוליטי, הוא זה שממנו הוא נבנה, ודרך זהות חברתית זו, הוא זוכה לכבוד ומעמד…. ומשם כוחו. הוא מבין כי טעות מרה בידו, כי הוא חי הזיות הדמיון, ועל כך הוא נחרד עמוקות.
שלמה המלך אף הוא טעה “אֲנִי יְשֵׁנָה, וְלִבִּי עֵר; קוֹל דּוֹדִי דוֹפֵק, פִּתְחִי-לִי אֲחֹתִי רַעְיָתִי יוֹנָתִי תַמָּתִי”
דפיקת שמיים על דלתות ליבו, העירו אותו מן השינה העמוקה… תהליך ההתעוררות מביא עימו זעזוע קשה, המביא לידי התאפסות האדם, וחזרתו למקום הקדם ליצירת הזהות המדומה התלויה בזמן העובר, במעמד חברתי וקשר חברתי ועוד.. היקיצה מן הדמיון מחזירה את האדם לאפס.. בתוף האפס האדם חוזר למקורות משם נבע לראשונה…
זוהי בגרות רוחנית עמוקה ביותר (שאינה תלויה בגיל הכרונולוגי) להיוותר בתוך האפס, לחצות את חדרת המוות ולהיות שקט, ממתין, מוכן, ערני, נינוח, שלב, שמח, ומודע בתוך חלל שאין בו כלום, מלבד השקט הנצחי.
5- מתוך שקט הנצח, שאין בו תנועה, נובעת “קוֹל דְּמָמָה דַקָּה” … יש להישאר יציב וללא תנועה פנימית בכדי להאזין לקולות הנובעים מן השקט הנצחי.. קולות אלה, משם מתבהרת השליחות האישית של כל אדם ואדם.
לעיתים אדם חווה זאת לפני ההירדמות ולעיתים דקה קלה לפני היקיצה, לעיתים שקט וצליל באים לאדם לאחר חוויה מסעירה ומביאה להשקטה מלאה של תנודות הנפש, ולעיתים תרגול עקבי של מדיטציה מביא לידי מצב זה. כל אדם “זוכה” לרגעים מסוג זה, לעיתים במודעות וברוב המקרים ללא מודעות. אך עצם היותו של מצב זה בנפש האדם, הינו הזרע שהופך לאחר מכאן לשליחות של האדם, במובן האישי, הפרטי.. ומכאן נובעת דרכו הפרטית של האדם במהלך חייו.