האל מופיע למשה דרך שני ממדים חושיים, חוש הראייה וחוש השמיעה: כאשר הכוונה הינה לא איברי החושים, לא לגלגל העין ולא לאפרכסת השמיעה, אלא לקוגניציה המודעת שיודעת וקולטת את רשמי החוש.
1- “וַיֵּרָא מַלְאַךְ יְהוָה אֵלָיו, בְּלַבַּת-אֵשׁ”– חוש הראייה
2- “וַיִּקְרָא אֵלָיו אֱלֹהִים מִתּוֹךְ הַסְּנֶה, וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה מֹשֶׁה” – חוש השמיעה.
חמשת החושים מבטאים את חמשת חלקי הנפש (נפש , רוח, נשמה, חיה ,יחידה)
א- נפש: חוש המישוש, “כִּי נֶפֶשׁ הַבָּשָׂר בַּדָּם הִוא” (ויקרא יז,יא) חוש המישוש אינו שייך לאיבר המיוחד לו, המישוש הינו על פני הגוף כולו, כיוון שהנפש היא בדם. הדם מהווה “בית” לנפש, הדם נע בגוף כולו ולכן חוש המישוש הינו על פני הגוף כולו.
החלק המכונה “נפש” בקונטקסט הזה, מכוון לחלק שבעצמאותו מתרחש התהליך הפסיכו – סומאטי, האופן בו רגש הופך לתופעה גופנית, מתרחש באמצעות ה”נפש”.
כמו כן, המילה נפש הינה כותרת המכילה בתוכה את כלל חלקי הקוגניציה וחלקי הממדים השונים, בעלי איכות שונה ותפקוד שונה בתוך המכלול הגדול המכונה בכללות: “נפש”.
חישה, אם כן תלויה באיכות הנכונה בנפש. ומכאן המילה “חשמל”, חש-מל, חישת המילה, לחוש את המשמעות הנסתרת של המילה. הרגש המתעורר בנפש האדם עקב המילה שנגעה בו, זהו חלק מתפקדי חוש המישוש המולבש בנפש, ותפקודו לחוש את הדבר ברובד האינטואיטיבי.
2- רוח: חוש הטעם. חוש זה ממוקם בלשון. חוש הטעם הינו ביטוי לידיעה באמצעות חוויה. דרך הטעם האדם יודע את הדבר. לכן חוש הטעם הינו חוש ההתנסות. האדם מתנסה דרך חוש זה בדברים שאותם הוא טועם. לעיתים יש מצבים מסוימים בהם הטעם נפלא ולעיתים התנסות מסוימת מותירה “טעם מר” בפה.
החלק המכונה “רוח” בחלקי הנפש, מקביל לתנועה הרגשית. רגשות נודעות באדם עקב תנועתן. כעס נודע באדם כאשר הוא נע ומקבל ביטוי, לכן – תנועה, הינה הדינאמיקה שמגלה רגשות. ולכן רגשות מתגלמות במילה “רוח”. כיוון שרוח נודעת רק אם היא בתנועה, אם אין תנועה אין רוח. הרוח היא ביטוי לדינאמיקה פעילה.
הרגש אם כן הינו הממד שדרכו האדם מתנסה בדברים, כמו חוש הטעם שדרכו האדם חווה ומתנסה. ללא רגש אין התנסות. אדם ללא רגשות אינו יכול לחוות את החיים, ואין מצוקה גדולה מזו.
עיקר העבודה של האדם היא בהכשרת הקרקע שלו לממדים הגבוהים. עבודה זו עוברת דרך העבודה הרגשית. שכן הרגש מביא איתו את האפשרות להכיר דבר דרך ההתנסות והחוויה הישירה.
אופייה של העבודה על הרגשות הינה להשקיט את התנועה הטבעית לרגש. עד שהרגש נותר ללא תנועה וללא ביטוי כלשהו לאיכותו של הרגש. במצב זה הרגש “נאגר” וגדל בפוטנטיות שלו בתוך הנפש, שם הוא הופך ל”רחם” פנימי הממתין ל”זרע” הבא מגבוה ומוליד ברגש הממתין והנאגר, דבר חדש הבא מתוך התנסות – יצירה חדשה, אינטליגנציה חדשה, הארה חדשה, ועוד…
רגש בטבעו מגיב למשהו, כאשר הרגש אינו מגיב, אלא נוכח בלבד, אז ממד הרגש מוכן לקלוט “זרע” מגבוה.
כך שהרגש (רוח) הוא ה”סוד” לאפשרות לגעת במקומות הגבוהים בממדים הנפשיים.
3- נשמה: חוש הריח – “וַיִּפַּח בְּאַפָּיו נִשְׁמַת חַיִּים וַיְהִי הָאָדָם לְנֶפֶשׁ חַיָּה” (בראשית ב,ז)
הקוגניציה של חוש הריח מכונה “נשמה”. חוש הריח הינו ביטוי לחלק הנפש המכונה “נשמה”. זהו החלק שאלוהים נתן מעצמו לאדם ובכך נתן לו חיים. היכולת להריח, להשתמש בחוש הריח, ולהיעזר בו לצרכים שונים, קשור לחיים שניתנו מן האל לאדם. כמו כן, חוש הריח המבטא את הנשמה. מבטא את החלק באדם שהוא האדם בעצמו. חוש הריח הינו ביטוי לאדם באיכות עמוקה שלו, כיוון שאיכות זו באה מן האל עצמו.
חוש הריח המקביל לחלק בנפש המכונה “נשמה”, מתייחס בהקשר הזה, לאופן שבו האדם מכיר את עצמו, ולאופן שבו האדם בונה בתוכו את הזהות הנפרדת שלו. הזהות של האדם מורכבת משני ווקטורים: האחד הינו הפוטנציאל הראשוני הבסיסי שאיתו האדם נולד, והשני הינו תוצאה של האינטראקציה של האדם עם העולם החיצוני – הורים, בית, חינוך, חברה, לשון, מקום גיאוגרפי בו הוא נולד ועוד… כל אלו בונים באדם זהות ואופן בו הוא מכיר את עצמו. תהליך בניית הזהות הנפרדת של האדם מתרחש באמצעות “חוש הריח” – נשמה.
חוש הריח יוצר את האפשרות לקשר ולחיבור לעולם החיצוני, אינטראקציה עם העולם החיצוני, זהו המרחב שם נבנית הזהות הנפרדת של האדם. לכן חלק זה המכונה “נשמה” עקרוני ביותר להתפתחות האישית של הזהות האנושית. כמו כן זהו החלק האמצעי בין חמשת חלקי הנפש, לכן חלק זה הינו לשון המאזניים בין הגבוה לנמוך. חוויה או רעיון גבוה, הבא לאדם מלמעלה, הופך לממשי כאשר הוא עובר דרך ה”נשמה” (חוש הריח) לחלקים הנמוכים יותר (רוח-חוש טעם, נפש- חוש מישוש). אז השפע שבא לאדם מגבוה, הופך לדבר קונקרטי וממשי. אם אותו השפע, “נתקע” בחלקים הגבוהים ולא עבר דרך הנשמה- חוש הריח, לרבדים הנמוכים, נוצר חילוק ופירוד באדם. הרעיונות או השפע שיש לו נותר ברמה האידאית בלבד ולא ברמה המעשית, גשמית וקונקרטית (תכלית השפע שבא לאדם מגבוה, הינו להפוך לבסוף לקונקרטי).
4- חיה: חוש השמיעה: זהו החלק בנפש הקשור למקומות הגבוהים.
השמיעה הינה איכות בקוגניציה האנושית הקשורה להבנת המציאות. להבין משהו תלוי בקוגניציה של חוש השמיעה. חוש זה מגיב בדרך כלל כלפי סטימולציות קוליות הבאות מחוץ לאדם. אך יש במכלול האנושי שני מקורות לשמיעת צלילים. האחד מקורו בחוץ (וזהו היותר מוכר וידוע) ואילו השני בא מתוך האדם, מבפנים. כאשר האדם לומד לזהות את הצלילים המתנגנים לו בתוכו, הוא מפתח אוזן של “קומפוזיטור” של מוסיקאי, או את האוזן של “כינורו של דויד”. כאשר שמיעה זו מתחדדת והוא יודע להאזין למינים דקים של קולות וצלילים, הרי שהוא נפתח לקבל שפע ממקורות גבוהים ממנו.
במקום זה הלימוד ותהליך הגדילה הינו הזיהוי שבין דמיון לדבר אמיתי. מתי צלילים הבאים מתוך האדם הם צלילים אמיתיים, ואם הם אכן אמיתיים – מהי משמעותם? או לחילופין צלילים שהם תוצר של דמיון. צלילים הנובעים מדמיון, הם תוצר של שינויים ביוכימיים עקב צריכה של מזונות, סמים, חומרים נרקוטיים, שינויים הורמונאליים ועוד..
הלימוד במקום זה הינו בזיהוי של ההשפעות הביוכימיות על נפש האדם.
5- חיה: חוש הראייה: זהו החוש הגבוה באדם, המבטא את תפיסת המציאות באופן הישיר. אין הכוונה לאיבר הרואה, גלגל העין, כיוון שאין קשר ישיר בין יכולת הראייה הפיזית, ליכולת של האדם לראייה גבוהה הקשורה להבנת המציאות. במקום זה נפתחת האפשרות לגיבוש חזון של האדם כלפי העתיד שלו. האדם רואה את המשך חייו, ולשם הוא מגייס את כוחות המערכת שלו כדי להגשים חזון.
מקום זה הינו הקוגניציה היודעת עקב תפיסה ישירה של דבר מה. במקום זה נוצר האיחוד. האדם חוזר מן הפירוד אל האחדות. בקוגניציה של הראייה אין חלוקה, יש אחדות מלאה של האדם עם הדבר שאותו הוא תפס.
החלק בנפש המכונה “חיה”, מכונה כך כיוון שהוא מתייחס לחלק שחי תמיד, שאינו מתכלה, אינו מסתיים. הוא נצחי וחי תמיד. זהו חלק האלוהים שבאדם. אדם המכיר את החלק הזה בכלול הנפש שלו, מכיר את בוראו, מכיר את אלוהיו. החוויה האכסטטית של האיחוד עם אלוהים בא דרך החלק המכונה “חיה” (חוש הראייה).
במקום זה העבודה של האדם בהתפתחות שלו קשורה לניקוי הנפש מתפיסות מציאות שגויות. כדי להבין ולראות את החיים ואת המציאות באור הנכון, בתפיסה הנכונה. תהליך ניקוי האדם מתפיסות שגויות הוא המכונה בכתובים לראות ב”אספקלריה מאירה” או ב”אספקלריה עכורה”.
הכוונה לקוגניציה נקייה התופסת נכון את המציאות או לקוגניציה שאינה נקייה, עקב גורמים רבים – חינוך קודם, אירועים שהתרחשו בחיי האדם ועדיין מכתיבים לו איך להבין את החיים, נטיות שיש לו באופן מולד אותם יש למתן או להעצים ועוד…
עבודה זו הינה עדינה עמוקה.
מסקנה וסיכום:
נבואת משה מתחילה דרך חוש השמיעה והראייה, כלומר דרך החלקים הגבוהים בנפש האדם, “חיה” ו”יחידה”.