koby” וַיִּקְרָא מֹשֶׁה אֶל-כָּל-יִשְׂרָאֵל, וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם: אַתֶּם רְאִיתֶם, אֵת כָּל-אֲשֶׁר עָשָׂה יְהוָה לְעֵינֵיכֶם בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם, לְפַרְעֹה וּלְכָל-עֲבָדָיו, וּלְכָל-אַרְצוֹ. הַמַּסּוֹת, הַגְּדֹלֹת, אֲשֶׁר רָאוּ, עֵינֶיךָ- הָאֹתֹת וְהַמֹּפְתִים הַגְּדֹלִים, הָהֵם. וְלֹא-נָתַן יְהוָה לָכֶם לֵב לָדַעַת, וְעֵינַיִם לִרְאוֹת וְאָזְנַיִם לִשְׁמֹעַ, עַד, הַיּוֹם הַזֶּה. וָאוֹלֵךְ אֶתְכֶם אַרְבָּעִים שָׁנָה, בַּמִּדְבָּר; לֹא-בָלוּ שַׂלְמֹתֵיכֶם מֵעֲלֵיכֶם, וְנַעַלְךָ לֹא-בָלְתָה מֵעַל רַגְלֶךָ. לֶחֶם לֹא אֲכַלְתֶּם, וְיַיִן וְשֵׁכָר לֹא שְׁתִיתֶם–לְמַעַן, תֵּדְעוּ, כִּי אֲנִי יְהוָה, אֱלֹהֵיכֶם” (דברים כ”ט, א’-ה’)
1- ” וַיִּקְרָא מֹשֶׁה אֶל-כָּל-יִשְׂרָאֵל, וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם: אַתֶּם רְאִיתֶם, אֵת כָּל-אֲשֶׁר עָשָׂה יְהוָה לְעֵינֵיכֶם בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם, לְפַרְעֹה וּלְכָל-עֲבָדָיו, וּלְכָל-אַרְצוֹ. הַמַּסּוֹת, הַגְּדֹלֹת, אֲשֶׁר רָאוּ, עֵינֶיךָ- הָאֹתֹת וְהַמֹּפְתִים הַגְּדֹלִים, הָהֵם”
בני ישראל היוצאים ממצרים, מתו כולם במדבר, הם מכונים “מתי מדבר”. הדור שנכנס לארץ הינו הבנים שנולדו בעת העם נודד ארבעים שנה במדבר. אם כן מדוע אומר הכתוב “אַתֶּם רְאִיתֶם”? אותם הבנים לא ראו את כל המתואר, אלא אבותיהם הם אלו שראו. הבנים אם כן ירשו את מה שאבותיהם ראו, כך שהאבות הורישו לבנים את מטען העדות שראו בעת היציאה ממצרים. כמו כן המילה “אבן” מורכת משתי מילים עוקבות, אב-בן, אבן היא יסוד המרכיב בתוכו את הסיבה, היא האב, וכן את התוצאה הוא הבן. דבר זה מראה כי אין חלוקה בין סיבה לתוצאה. בתוך התוצאה קיימת טביעת האצבע של הסיבה. כאשר הבן הפך לאב בעצמו, והוליד בן. הבן שהפך לאב שנושא בתוכו את אביו שלו, הוא עצמו אב מסוג אחר לחלוטין, הוא אב (סיבה) בוגר יותר מאביו עם יכולת העמקה, תבונה, וחוכמה שלא היה אצל האבא. הבן (תוצאה) שהפך לסיבה, לאב, עבר תהליך של התמרה בתוכן של ירושת אביו, ויש לו את התוכן שהוא עצמו צבר. את כל זה הוא מעביר לבנו (הנכד של האב הראשון), כך שבנו מקבל תוכן עשיר ומובנה יותר, שיותר קל לו להבין, להכיל ולדעת את המהלך כולו. לכן יש צורך לשלושה דורות למהלך שלם. כך שיציאת המצרים, מתן תורה בסיני, וכל מאורעות העם במדבר, הופך לדבר העובר מדור לדור, עקב מטען שצבור באב ועובר לבנו. וכך – יש את דור ראשון, הוא דור יוצאי מצרים. דור שני, הדור שנולד במדבר ונכנס לארץ המובטחת. דור שלישי, הדור שנולד בתוך הארץ המובטחת ובו מתקיימת ההגשמה של התהליך כולו.
2- “וְלֹא-נָתַן יְהוָה לָכֶם לֵב לָדַעַת, וְעֵינַיִם לִרְאוֹת וְאָזְנַיִם לִשְׁמֹעַ, עַד, הַיּוֹם הַזֶּה”
למרות שלל החזיונות, הניסים, מעמד הר סיני ועוד,. אין בכל די כדי שהעם יבין ויידע את מה שראה וחווה. רק לקראת סוף המסע, לפני הכניסה לארץ המובטחת, האל מאפשר להם לדעת ולהבין את מה שקרה להם עד לכאן. כך שדברים נודעים במלואם רק בסוף התהליך. בעת התרחשות התהליך יש רק התנסות ורק חוויה. על האדם להישאר בה כולו. רק כאשר יגיע לסוף דרכו, אז יבין את הדרך שעבר, את סיבותיה, את הנושאים שעורר המסע וכן את אותם התכנים שהיה עליו ללמוד ולהבין. התמונה הרחבה מתבררת בסוף המסע.
בארץ המובטחת יש לב להבין, אוזניים לשמוע ועיניים לראות. כל עוד יש לאדם דרך ללכת בה, אין הוא בא לידי ה”ידיעה”. הידיעה המוחלטת, המלאה והסופית באה לאדם לאחר סוימו של התהליך, לרוב זמן מה לפני מותו.
כל אדם שומע ורואה, אך ללא לב, אין לדבר משמעות, וה”לב” – אותו איבר באדם היודע, מבין, שומע, רואה ועוד.. אותו מימד פנימי ועומק ההבנה, זה דבר בא לאדם מעת האלוהות:”נָתַן יְהוָה לָכֶם לֵב לָדַעַת”
3- “וָאוֹלֵךְ אֶתְכֶם אַרְבָּעִים שָׁנָה, בַּמִּדְבָּר”
משה הוא המוליך, הוא מדבר בגוף ראשון, “אני הוא המוליך”.
4- “לֹא-בָלוּ שַׂלְמֹתֵיכֶם מֵעֲלֵיכֶם, וְנַעַלְךָ לֹא-בָלְתָה מֵעַל רַגְלֶךָ. לֶחֶם לֹא אֲכַלְתֶּם, וְיַיִן וְשֵׁכָר לֹא שְׁתִיתֶם – לְמַעַן, תֵּדְעוּ, כִּי אֲנִי יְהוָה, אֱלֹהֵיכֶם”
כאן האל מדבר, את המשך הפסוק. משה הוא המוליך המדבר והאל הוא זה שעשה את כל המהלך “לְמַעַן, תֵּדְעוּ, כִּי אֲנִי יְהוָה, אֱלֹהֵיכֶם“. זוהי התכלית של ההליכה כולה. כל מאורעות הדרכים, ושלל האירועים והתנסויות שעובר העם, הינם רק למען מטרה זה בלבד, ידיעת האל כמו שהאל רצה וביקש שידעו אותו. כל הדרך כולה אינה אלא הכנה בלבד למען השגת הידיעה הזו, היא ידיעת האל.
בפסוק זה משה מדבר בשתי קולות: קולו שלו האישי, האינדיווידואלי, ואת קולו ודיבורו של האל. לעיתים הוא משה האיש, ולעיתים הוא נציג האלוהות. הוא נע בין זהות פרטית ואישית ולבין אדם שנעלם מול האלוהות ולכן יכול לייצג אותה. בכך הוא מלמד את הדרך המאוזנת לידיעת האל, אין צורך לוויתור של האדם על עצמו ועל זהותו הפרטית, עליו להקטין ולצמצם את עצמו מול דבר בעל ערך ואז הדבר בעל הערך יכול “לזרום” ולנוע לקראתו של אותו האדם.
דבר זה מכונה “חוק כלים שלובים”, כאשר הגבוה זורם לנמוך, כדי ליצור איזון. כאשר מתאפשר האיזון בין נמוך לגבוה, זהו ביטוי ל”חוק ההישתוות”. אם האדם מרגיש גבוה מול האחר, הוא יוותר לבדו ללא מגע אם האחר. אך אם האדם מסוגל להקטין את עצמו, יש לו אפשרות לקומוניקציה מסוג מזין, אמיתי המאפשר לדבר אחר למלא אותו לזמן מה. כך הוא מגיע לידיעת הדבר (בדרך ההקטנה שלו את עצמו מול הדבר). דבר זה מכונה “ענווה”, וזהו הלימוד שמשה מנחיל דרך הכתוב, להשגת ידיעת האל.
מעניין