פרשת “דברים”, הקדמה לספר, לפרי ולתוצאות הדרך

ספר דברים כולו עומד בסימן דברי משה האיש. משה, שהתחיל את דרכו ככבד פה וכבד לשון, מדבר בסוף חייו דברים רהוטים, ברורים וממוקדים מאוד. דבר הבא להראות את התהליך הפרטי ששייך למשה האיש, תהליך שהוא עצמו היה חייב לעבור למען האבולוציה הפרטית שלו. תהליך המתרחש בקרבו באמצעות היותו המנהיג והנביא לדורות הבאים כולם.

משה מדבר את דברי הספר עקב הדרישה שיש לו מקהל ישראל, או מדרישה של דורות עתידים: “הוֹאִיל מֹשֶׁה, בֵּאֵר אֶת-הַתּוֹרָה הַזֹּאת” (דברים א’, ה’) הואיל ומשה לבאר את התורה, לשון הסכמה, היו שביקשו והוא הסכים. כלומר ספר דברים הינו האופן בו משה מבין את רצון האל, האופן בו משה תופס את מהלך ההתהוות של התורה ושל העם, וכן הספר הינו תגובת משה לבקשת העם. מכאן חז”ל ופרשני תורה לאורך כך הדורות מנסים לברר את שאלת היסוד האם משה מפי עצמו אמר או מפי הגבורה אמרה. האם דברי משה בספר דברים הם אישיים ומביעים את מקומו ואת דעתו הפרטית, או שהם דעת האלוהות והמשך למה שנכתב עד כה בספרים שקדמו.

התורה מכונה במקומות שונים “תורת משה”. כיוון שמשה הוא האיש שדרכו התורה התממשה בעולם. לכן קיימת זהות מוחלטת בין האיש משה לבין התורה כולה כמכלול. מכאן שדברי משה האיש כמו שהם כתובים בספר דברים, כולם בגוף ראשון (התפללתי, הבאתי, רציתי וכו’) גם הם עצמם דברי אלוהים ומפי הגבורה. וזאת עקב הזהות והאינטימיות העמוקה שיש למשה עם האלוהות ועם תהליך התהוות של התורה. עליו נאמר “פֶּה אֶל-פֶּה אֲדַבֶּר-בּוֹ, וּמַרְאֶה וְלֹא בְחִידֹת, וּתְמֻנַת יְהוָה” (במדבר י”ב, ח’)

לכן מה שעומד מאחורי שאלת חז”ל והפרשנים (כיצד להבין ולהתייחס לספר, אם משה האיש אמרה,אולי הספר אינו אמין? וכן אם מפי הגבורה אמרה, אזי הספר הופך לאמין…) הינו הרצון לזהות ולברר מתי דברי האדם שייכים לעולמו הפנימי, ואז הם יחסיים. ומתי דבריו מבטאים את רצונה של האלוהות המתבטאים דרכו ומתלבשים בדבריו. מגמת בירור שאלה זו הינה חלק מן המסורת הנבואית שמשה נחשב לאביה של מסורת נכבדה זו. היו נביאים לפני משה, אך כולם היו אנשים יחידים ויוצאי דופן לזמנם, ואילו משה היה לראשון שהביא את מסורת הנבואה באופן סדור שניתן ללמוד וללכת בדרך זו.

שאלתם מכוונת להתבוננות על האלכימיה של נפש האדם, וכיצד דברי האל חלים בה. מתי התמורות שבנפש האדם מצביעים על תהליך נבואי הנובע מן האלוהות ומתי זהו תהליך פנימי באשר הוא, השייך לאדם עצמו ולמבנה של עולמו הפרטי, וכיצד מבררים את ההבחנה הזו ומהם הסימנים לבירור זה.

מזווית אחרת: ספר דברים מהווה שורש ולגיטימציה לתורה שבעל פה. משה נותן דוגמה כיצד הוא מביא את דעתו ואת עצמו האישי לתוך תהליך ההתהוות של כתיבת התורה. דבר זה מהווה את ההזמנה לתורתם של החכמים, תורה שבעל פה. לפיה כל דבר שנאמר על ידי החכמים נאמר מתוכם ומכוח חוכמתם האישית. חכמה שאינה אישית, הינה חוכמה הנובעת מכוחו של ספר דברים. ספר זה מלמד את הקשר והיחס בין האדם לבין האלוהות, וכיצד האדם מבטא את עצמו מול החוויה האלוהית. כיצד האדם מביא תוצאה ופרי לאור ההתנסות של החוויה האלוהית.

האדם מוזמן, ואפילו מתבקש להביע ולבטא את העמדה האישית שלו על דברי התורה ועל תהליך ההתהוות. תוך כדי כך הוא כמו משה, שעבר בעצמו תהליך של גדילה והתהוות. הוא עצמו האדם הפרטי, גדל ומתהווה. התורה דרך ספר דברים מזמינה אותו לביטוי אישי, ולדברים שיבוא ויגיד אותם מעצמו. ספר דברים מבקש מן האדם את הזווית שלו ואת הנגיעה הפרטית שיש לו בתורת ישראל.

אחת מן האינדיקציות למהלך זה נראה בפסוק הבא: “הוֹאִיל מֹשֶׁה, בֵּאֵר אֶת-הַתּוֹרָה הַזֹּאת לֵאמֹר. יְהוָה אֱלֹהֵינוּ דִּבֶּר אֵלֵינוּ, בְּחֹרֵב לֵאמֹר: רַב-לָכֶם שֶׁבֶת, בָּהָר הַזֶּה. פְּנוּ וּסְעוּ לָכֶם” (דברים א’, ה’-ו’) משה בא להסביר, לפרש ולבאר את התורה, והדבר הפרטי הראשון שהוא אומר מבטא את ההכרח לקום, לזוז ולהמשיך במסע. העם בהר חורב אינו רוצה לנוע. העם עדיין תחת ההשפעה של מתן התורה והגילוי האלוהי, וכן הוא עדיין תחת רצון להמשיך ולשהות במקום שם חלה האלוהות, כאשר כולם חשופים לנבואה כיחידה אחת. העם מבקש לשמר מצב זה, ואולי קשה לקום ולוותר על מצב זה עקב השפע, הפאר וההדר. הדיבור הראשון של משה מעצמו, מבטא את הצורך להמשיך במסע, לוותר על הקיים, לנוע הלאה בתהליך האבולוציה ואפילו אם יש בתנועה משום איבוד מה שהושג עד לנקודה זו. אין הצמדות, אין קיבעון, אין שיתוק. יש הבנה והגשמה של שם “אֶהְיֶה אֲשֶׁר אֶהְיֶה”. מכאן, שדברי משה הפרטיים, מהווים סמן לתהליך האדם הגדל, ההולך בדרך, המבקש את אלוהים המוכן לשים את נפשו בכפו על דרך האבולוציה.

ספר דברים הינו הפרי של תוצאות דרכו הפרטית של משה רבנו. השיעור והלימוד של ספר זה הינו בדרישה מכל אדם להראות ולהציג כלפי עצמו וכלפי העולם כולו את תוצאות ופרי חייו. כמו כן הספר מדגיש כיצד פרי הנכון לאדם ולעולם, הינו תוצר של נתינה ועזרה לזולת, ראיית האחר ובקשת טובתו.