פרשת “בלק” – רצון אחד מול רצון מפוצל

נבואת משה  מול נבואת בלעם

“ולא קם נביא עוד בישראל כמשה (דב’ לד,י), בישראל לא קם, אבל באומות העולם קם. ואיזה זה? זה בלעם בן בעור. אלא הפרש יש בין נבואתו של משה לנבואתו של בלעם:
משה לא היה יודע מי מדבר עמו, ובלעם היה יודע מי מדבר עמו, שנאמר: ‘נאֻם שֹמע אמרי א-ל’
משה לא היה יודע מתי מדבר עמו עד שנדבר עמו, ובלעם היה יודע מתי מדבר עמו, שנאמר: ‘ויֹדע דעת עליון’
משה לא היה מדבר עמו אלא כשהוא עומד, שנאמר: ‘ואתה פה עמֹד עמדי’, ובלעם היה מדבר עמו כשהוא נופל, שנאמר: ‘שדי יחזה נֹפל וגלוי עינים’.”(ספרי דברים, שנ”ז, י’)

משה לא היה יודע – כיוון שאין בו פסל תמונה או צורה דרכה צפה באלוהות, ואילו בלעם ראה דרך אפסקלריה, דרך משקפיים, דרך מבנה דרכו האלוהות מצטמצמת. לכן בלעם אינו עומד כלל בקנה אחד מול משה ויש ביניהם הבדל עצום. ואין מקום כלל להשוואה ביניהם, סיפורו של בלעם עצמו מלמד על כך.

יחסי בלעם והאתון – יחסי הנפש והגוף

סיפור יציאתו של בלעם למסע עם שליחי בלק אינו אלא תיאור של הפיצול בין חלקי המערכת האנושית. בסיפור זה בלעם הוא ה”נפש” והאתון היא ה”גוף”. הסיפור כולו מבטא את הקונפליקט שבין השניים, את היחסים שביניהם ואת בירור הרצון. ברצון אין פיצול ולא תיתכן חלוקה, רצון אחד יוצר ובורא, פיצול ברצון אינו יכול להביא לידי מימוש את מגמת הרצון. פיצול ברצון הינו מחלה. הסיפור כולו הינו משל אשר מלמד על הצורך של האדם להגיע לדרגת בירור הרצון.

הינה כמה נקודות המלמדות על תהליך זה

1- “וַיָּבֹא אֱלֹהִים, אֶל-בִּלְעָם; וַיֹּאמֶר, מִי הָאֲנָשִׁים הָאֵלֶּה עִמָּךְ” האל מעמיד בניסיון את הנפש, ובה אליה כאחד שאינו יודע, במגמה לחשוף את מהוויה ורצונותיה האמיתיים. רצונו של בלעם (הנפש) האמיתי היה ללכת עם השלוחים ולקלל, הוא היה מורגל בזה, וזוהי הייתה מלאכתו, “כִּי יָדַעְתִּי, אֵת אֲשֶׁר-תְּבָרֵךְ מְבֹרָךְ, וַאֲשֶׁר תָּאֹר, יוּאָר“. הוא מקבל תשובה מאוד חדה וברורה על רצון האל “לֹא תָאֹר אֶת-הָעָם, כִּי בָרוּךְ הוּא“. אך שליחי בלק באים שוב, אם באמת היה מסרב, לא היו באים. בתוכו אינו יכול להיכנע לבצע, לכבוד ולמעמד (הנפש הולכת וחפצה אחר קולות המעמד, הכבוד, הכסף וכו’) כלומר יש בבלעם (נפש) אי הסכמה לרצונו של האל, ולכן האל מסכים לבסוף לרצונו של בלעם (רצון הנפש) מפני ש”בדרך שבה אדם רוצה לילך, מוליכין אותו”.

2- אך אי הסכמה זו מביאה על בלעם (על הנפש) את השיקוף מצד האלוהות על רצונו הסמוי של בלעם (רצונה הסמוי ומחולק של הנפש – אשר אומרת כן אך מעדיפה שלא) “וַיִּחַר-אַף אֱלֹהִים, כִּי-הוֹלֵךְ הוּא, וַיִּתְיַצֵּב מַלְאַךְ יְהוָה בַּדֶּרֶךְ, לְשָׂטָן לוֹ” במקרה זה השיקוף האלוהי מגולם דרך הכעס ואי שביעות הרצון.

3- האתון (הגוף) – היא מזהה את השיקוף מיד ובבהירות (כאשר האדם, הנפש, משקר, הגוף תמיד מבטא את האמת דרך סימפטומים, מחלות או דרך תופעות גופניות רבות שדרכן האמת הפנימית של האדם נחשפת) “וַתֵּרֶא הָאָתוֹן אֶת-מַלְאַךְ יְהוָה נִצָּב בַּדֶּרֶךְ, וְחַרְבּוֹ שְׁלוּפָה בְּיָדוֹ“. בלעם (הנפש) אינו מזהה את הדבר, וכועס מאוד על האתון “וַיִּחַר-אַף בִּלְעָם, וַיַּךְ אֶת-הָאָתוֹן בַּמַּקֵּל“. (הנפש חשה כעס על הגוף שאינו משתף פעולה איתה, וכמו ובוגד בה)

4- האתון (הגוף) באה בדברים עם בלעם (הנפש) ומוכיחה אותו “מֶה-עָשִׂיתִי לְךָ, כִּי הִכִּיתַנִי, זֶה שָׁלֹשׁ רְגָלִים, וַיֹּאמֶר בִּלְעָם לָאָתוֹן, כִּי הִתְעַלַּלְתְּ בִּי; לוּ יֶשׁ-חֶרֶב בְּיָדִי, כִּי עַתָּה הֲרַגְתִּיךְ, וַתֹּאמֶר הָאָתוֹן אֶל-בִּלְעָם, הֲלוֹא אָנֹכִי אֲתֹנְךָ אֲשֶׁר-רָכַבְתָּ עָלַי מֵעוֹדְךָ עַד-הַיּוֹם הַזֶּה–הַהַסְכֵּן הִסְכַּנְתִּי, לַעֲשׂוֹת לְךָ כֹּה; וַיֹּאמֶר, לֹא” אין לנפש את הכרת הטוב, את הנאמנות לגוף שהיה לה למשרת שנים רבות ועשה זאת בנאמנות, דבר אחד שלא כסדרו ולא כהרגלו, והנפש מוכנה לבעוט ולהרוג את הכלי ששרת אותה שנים. דבר המבטא את חיסרון האחדות ואף את הילדותיות ואי הבגרות של הנפש. הגוף מוכיח את הנפש דרך הכאב שהוא מייצר לה, ולבסוף הנפש מודה שהגוף צודק, כאשר בלעם מודה “הַהַסְכֵּן הִסְכַּנְתִּי, לַעֲשׂוֹת לְךָ כֹּה; וַיֹּאמֶר, לֹא”.

5- אז נפתחות עיני בלעם לראות (עיני הנפש רואות את מה שהיה סמוי ממנה) “וַיְגַל יְהוָה, אֶת-עֵינֵי בִלְעָם“. הצדק והשיקוף האלוהי מראה לבלעם שהיה עליו למות ואת האתון יש להחיות “כִּי עַתָּה גַּם-אֹתְכָה הָרַגְתִּי וְאוֹתָהּ הֶחֱיֵיתִי” (האחדות היא זו המשקפת, והאחדות רואה כי הגוף יודע לזהות את קולה ורצונה של האחדות, ואילו הנפש אינה יודעת להבין, לראות ולגלות את רצונה של האחדות, לכן הגוף שנותר באחדות יחיה ואילו הנפש שבה יש פיצול, היא תמות)

6- תשובתו של בלעם מזכה אותו באפשרות להמשך בדרכו “חָטָאתִי–כִּי לֹא יָדַעְתִּי, כִּי אַתָּה נִצָּב לִקְרָאתִי בַּדָּרֶךְ“. הווידוי שלו, היותו מודה בטעותו, מול האתון ומול האלוהות מקנה לו את האפשרות לשיבה על האחדות ולכן לשיבה אל הדרך. (בווידוי של הנפש- שם יש את החטא של ההפרדה מן האחדות דרך הפיצול של הרצונות שונים, האחד אחר הכבוד ומעמד, והשני אחר רצונה של האחדות וההצטרפות למקום זה – הוא המאפשר לה להכיר את עצמה מחדש ולבחור מחדש דרך נכונה יותר, ולצרף את חלקיה ליחידה אחת)

7- תשובת האלוהות לבלעם – “וַיֹּאמֶר מַלְאַךְ יְהוָה אֶל-בִּלְעָם, לֵךְ עִם-הָאֲנָשִׁים, וְאֶפֶס אֶת-הַדָּבָר אֲשֶׁר-אֲדַבֵּר אֵלֶיךָ, אֹתוֹ תְדַבֵּר“. (הנפש עוברת את תהליך האיפוס, המוות, תהליך החזרה למקורות הראשונים שם יש אפסות מלאה מול יופייה ועוצמתה של האחדות, דבר זה מאפשר לנפש תחייה והמשך חיים וחזרה ממקום אחר לחייה. כמאין לידה חדשה, אז הרצון אחד)

משה אינו כן, משה כולו אסוף אל האחדות, רצונו אחד והוא אחד “אִם-יִהְיֶה, נְבִיאֲכֶם–יְהוָה בַּמַּרְאָה אֵלָיו אֶתְוַדָּע, בַּחֲלוֹם אֲדַבֶּר-בּוֹ. לֹא-כֵן, עַבְדִּי מֹשֶׁה: בְּכָל-בֵּיתִי, נֶאֱמָן הוּא. פֶּה אֶל-פֶּה אֲדַבֶּר-בּוֹ, וּמַרְאֶה וְלֹא בְחִידֹת, וּתְמֻנַת יְהוָה, יַבִּיט”.