koby“ וַיָּבֹא הָעָם אֶל-מֹשֶׁה וַיֹּאמְרוּ חָטָאנוּ, כִּי-דִבַּרְנוּ בַיהוָה וָבָךְ- הִתְפַּלֵּל אֶל-יְהוָה, וְיָסֵר מֵעָלֵינוּ אֶת-הַנָּחָשׁ; וַיִּתְפַּלֵּל מֹשֶׁה, בְּעַד הָעָם, וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה, עֲשֵׂה לְךָ שָׂרָף, וְשִׂים אֹתוֹ, עַל-נֵס; וְהָיָה, כָּל-הַנָּשׁוּךְ, וְרָאָה אֹתוֹ, וָחָי. וַיַּעַשׂ מֹשֶׁה נְחַשׁ נְחֹשֶׁת, וַיְשִׂמֵהוּ עַל-הַנֵּס; וְהָיָה, אִם-נָשַׁךְ הַנָּחָשׁ אֶת-אִישׁ- וְהִבִּיט אֶל-נְחַשׁ הַנְּחֹשֶׁת, וָחָי.” (במדבר כ”א, ח’-ט’)
“רבי שמעון בן גמליאל אומר, בא וראה כמה מפורשין דרכי הקב”ה מדרכי בשר ודם, בשר ודם מרפא את המר במתוק, אבל הקב”ה מרפא את המר במר” (תנחומא כ”ד)
על התרופה – התרופה למחלה שאותה האל מבקש להבריא בקרב החולה, עשויה מן המחלה עצמה. הוא נותן נחש לאדם שהוכש, ומרפא דרך מתן תרופה הדומה למחלה. רק סיסטמה רפואית אחת יש בעולם שעונה על עיקרון רפואת הקדוש ברוך הוא, והיא הרפואה ההומיאופתית ששמה מעיד מלמד על כלל התהליכים שהיא מציעה: “דומה בדומה מרפא”. כיצד דומה בדומה מרפא? ומה ההיגיון להעצים את המחלה בדבר הדומה למחלה? כדוגמת אדם הסובל מדלקות גרון חוזרות, התרופה שהוא צריך הינה תרופה המייצרת ומעודדת דלקות גרון חוזרות. ההיגיון מאחורי תהליך זה הינו כבוד ובהכרה ל”יש” ולמה שקיים. כל מה שקיים, קיים ברצונו של האל, לכן העצמה של רצונו של האל מביא ריפוי עמוק. אם האל מביא חולי מסוים, זהו רצונו. העצמת רצון זה, הוא זה המביא ריפוי. ודבר זה בא לידי ביטוי בדברי הרמב”ן – “כי הוא מדרכי התורה שכל מעשיה נס בתוך נס, תסיר הנזק במזיק ותרפא החולי במחליא” מהו נס בתוך נס? דבר שהביא לידי חולי, בתוכו ממש גנוזה התרופה לחולי שייצר.
על המחלה – לא ניתן לחלות עם אין באדם את גרעיני החולי כפוטנציאל ראשוני. לעיתים פוטנציאל החולי יתממש ולעיתים לא. הדבר תלוי בגורמים רגשיים באדם וכן בגורמים סביבתיים התומכים בנטייה לחולי. גורמים כגון זיהומים אקולוגיים או השפעות משפחתיות וחברתיות, תרבותיות וחינוכיות. אך לאחר שחולי הפך למציאות קונקרטית בתוך המכלול האנושי, הוא הופך למשקפיים שדרכם האדם חווה ורואה את המציאות. ואלו דברי רמב”ן על הפסוק “כי נשוך הכלב השוטה אחרי שנשתטה בחוליו אם יקובל השתן שלו בכלי זכוכית יראה בשתן דמות גורי כלבים קטנים, ואם תעביר המים במטלית ותסננם לא תמצא בהם שום רושם כלל, וכשתחזירם לכלי הזכוכית וישתהו שם כשעה תחזור ותראה שם גורי הכלבים מתוארים, וזה אמת הוא בפלאי כוחות הנפש”. רמב”ן שהיה בעצמו רופא מראה כלל חשוב: כאשר האדם נגוע בתפיסה כלשהי, תפיסה קלוקלת שהיא עצמה חלק מחדירת החולי לנפש האדם, היא עצמה מייצרת מציאות. האדם רואה רק את הדברים דרך סינון החולי הקיים בתודעה שלו. והתודעה שלו צובעת את המציאות בדבר הקיים בה, ולכן היא מגשימה ומייצרת מציאות חדשה על פי צורתה וצבעיה. החולי אם כן קיים בתודעה, והוא חלק ממבנה האישיות ותפיסת ה”עצמי” של האדם. הזהות שלו כולה נגועה בחולי. החולי שעל פני הגוף הינו רק שיקוף לחולי הפנימי, לכן ניתן להבין ולהסיק על החולי הפנימי מתוך התבוננות על חוליי הגוף.
על החולה – עומק החולי באדם, ויכולתו להבריא מן החולי, תלוי ביכולתו לזהות את המחלה ואת חלקו שלו בסיבות למחלה. כאשר האדם מאשים את העולם ואת הנסיבות החיצוניות למחלתו, הרי שזוהי מדרגה ראשונית בתהליך ההחלמה. שלב עמוק יותר הינו בהתבוננות של האדם על עצמו למען זיהוי חלקו הישיר בסיבות לחולי. לכן כאשר העם פונה למשה ואומר ” וַיָּבֹא הָעָם אֶל-מֹשֶׁה וַיֹּאמְרוּ חָטָאנוּ, כִּי-דִבַּרְנוּ בַיהוָה וָבָךְ” הרי שהעם מוכן לראות את המקום שבוא הוא עצמו נגוע במחלה, ומהי האחריות הישירה שלו עצמו להופעת המחלה בקרבו. זהו מקום פנימי עמוק יותר המוכן ובשל להבראה. בתהליך זה יש כמה שלבים.
שלב 1– ההכרה באחריות.
שלב 2 – החרטה וההודעה על חלקו הישיר של האדם בדבר שהביא עליו את המחלה.
שלב 3 – הצער והחרטה הם עצמם חלק מן הריפוי שכן הם מנקים את המקומות באדם שגדשו ל”אני” ללא פרופורציות, ומחזירות את מקומו של האדם לפרופורציה הנכונה.
שלב 4 – ההבנה ש”אני לבדי איני יודע ואיני יכול להושיע את עצמי, ואני זקוק לדבר מה חיצוני לי שיעזור לי ויראה לי את הדרך להבראה” . הנקודה המרכזית בשלב זה – “אני צריך, אני זקוק, אני לא יודע”.
שלב 5 – הבקשה לעזרה.
מדרכי ההבראה– מדרכי ההבראה של הקב”ה הינה בהבטה של החולה לתוך עיני הנחש “וְהָיָה, אִם-נָשַׁךְ הַנָּחָשׁ אֶת-אִישׁ- וְהִבִּיט אֶל-נְחַשׁ הַנְּחֹשֶׁת, וָחָי“. מה יש בכוחה של אותה ההבטה אשר תוצאותיה הינה ההבראה? ומהי ההתרחשות בנפשו של החולה כאשר הביט לתוכו עיני הנחש? החולה הנגועה בחולי, שכח את עצמו, לא זוכר יותר מי הוא ומה הוא, מאין הוא בא ולאן הוא הולך. שיכחה זו מביאה למחלה, לטעויות, למצבים בהם האדם מוסיף שכבות של אירועי חיים ההופכים לחלק מן האופן בו האדם מכיר את עצמו. אירועים אלו הופכים ל”משקפיים” שדרכם הוא מייצר מציאות לעצמו. מציאות שעלולה להסתיים בחולי. ההתבוננות של אדם שנעקץ על ידי הנחש, לתוך עיני הנחש, מראה ומשקף לאדם את חלקו וכיצד הוא הכשיר את הקרקע להופעת הנחש בחייו. ההתבוננות לתוך עיני הנחש “מאפסים” את השפעת הנחש שכוחו מגיע ממקורות חיצוניים לאדם, ומאפשר לאדם לחזור למקורותיו. החזרה למקורות האדם היא ההבראה שאין טוב ממנה. שיכחה של מקורותיו מביאה למחלה, אז יש לנחש מקום בנפש האדם. לכן אומרת המשנה ,”וְכִי נָחָשׁ מֵמִית, אוֹ נָחָשׁ מְחַיֶּה. אֶלָּא, בִּזְמַן שֶׁיִּשְׂרָאֵל מִסְתַּכְּלִין כְּלַפֵּי מַעְלָה וּמְשַׁעְבְּדִין אֶת לִבָּם לַאֲבִיהֶן שֶׁבַּשָּׁמַיִם, הָיוּ מִתְרַפְּאִים, וְאִם לָאו, הָיוּ נִמּוֹקִים” (ראש השנה ג’, ח’). ההתבוננות לתוך עיני הנחש הינה הבטה במראה, האדם מתבונן על עצמו, רואה את עצמו נזכר ומשיב את אשר שכח, ולכן מתוך התבוננות זו הוא עובר תהליך הזדככות.
על תהליך ה”איפוס” – בתהליך ההבראה האדם “מתאפס”, חוזר חזרה לאפסות ולראשוניות של הקיום. הוא חווה סוג של מוות. זהותו הקודמת, תחושת ה”אני” הקודמת שהתלבשה עליו, כמו ומתה, מושלת כנשל הנחש. האדם חווה מוות וכליון. אך מתוך חווית המוות הוא נולד למציאות נכונה יותר, שבה הוא מונח במקומו הראשוני והטבעי לפני הופעת המלבושים, והפיכתם ליישות דומיננטית יותר מן המקורות הפנימיים. הנחש הינו מהלך של חולי והשתרשותו באדם, אך הנחש גם מהווה את הדרך לחזרה למקורות, דרך שמביאה מוות המנקה ומזכך את מה שאינו שייך ומאפשר גישה וחזרה לשורש העליון של האדם. הנחש הינו אלא נקודת טרנספורמציה, שער ומעבר בין ממדים שונים של תהליכי הקיום.