פרשת “חקת” – חלק א’ – אמונת משה, חטא משה

“וַתָּמָת שָׁם מִרְיָם, וַתִּקָּבֵר שָׁם. וְלֹא-הָיָה מַיִם, לָעֵדָה, וַיָּרֶב הָעָם, עִם-מֹשֶׁה; וַיֹּאמְרוּ לֵאמֹר וְלָמָה הֶעֱלִיתֻנוּ, מִמִּצְרַיִם וּמַיִם אַיִן, לִשְׁתּוֹת. וַיָּבֹא מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן מִפְּנֵי הַקָּהָל, אֶל-פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד, וַיִּפְּלוּ, עַל-פְּנֵיהֶם; וַיֵּרָא כְבוֹד-יְהוָה, אֲלֵיהֶם. וַיְדַבֵּר יְהוָה, אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר. קַח אֶת-הַמַּטֶּה, וְהַקְהֵל אֶת-הָעֵדָה אַתָּה וְאַהֲרֹן אָחִיךָ, וְדִבַּרְתֶּם אֶל-הַסֶּלַע לְעֵינֵיהֶם, וְנָתַן מֵימָיו; וְהוֹצֵאתָ לָהֶם מַיִם מִן-הַסֶּלַע, וְהִשְׁקִיתָ אֶת-הָעֵדָה וְאֶת-בְּעִירָם. וַיִּקַּח מֹשֶׁה אֶת-הַמַּטֶּה, מִלִּפְנֵי יְהוָה, כַּאֲשֶׁר, צִוָּהוּ. וַיַּקְהִלוּ מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן, אֶת-הַקָּהָל–אֶל-פְּנֵי הַסָּלַע; וַיֹּאמֶר לָהֶם, שִׁמְעוּ-נָא הַמֹּרִים- הֲמִן-הַסֶּלַע הַזֶּה, נוֹצִיא לָכֶם מָיִם. וַיָּרֶם מֹשֶׁה אֶת-יָדוֹ, וַיַּךְ אֶת-הַסֶּלַע בְּמַטֵּהוּ–פַּעֲמָיִם; וַיֵּצְאוּ מַיִם רַבִּים, וַתֵּשְׁתְּ הָעֵדָה וּבְעִירָם. וַיֹּאמֶר יְהוָה, אֶל-מֹשֶׁה וְאֶל-אַהֲרֹן, יַעַן לֹא-הֶאֱמַנְתֶּם בִּי, לְהַקְדִּישֵׁנִי לְעֵינֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל–לָכֵן, לֹא תָבִיאוּ אֶת-הַקָּהָל הַזֶּה, אֶל-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר-נָתַתִּי לָהֶם. הֵמָּה מֵי מְרִיבָה, אֲשֶׁר-רָבוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל אֶת-יְהוָה; וַיִּקָּדֵשׁ, בָּם” (במדבר כ’, א’-י”ג)

“רבי יוסי ברבי יהודה אומר: שלשה פרנסים טובים עמדו לישראל, אלו הן: משה ואהרן ומרים; ושלש מתנות טובות ניתנו על ידם, ואלו הן: באר וענן ומן. באר – בזכות מרים, עמוד ענן – בזכות אהרן, מן – בזכות משה; מתה מרים – נסתלק הבאר, שנאמר ותמת שם מרים” (תענית ט’-א’)

שלושת הפרנסים הטובים, טובים הם לשהות של ישראל במדבר. לכניסה לארץ המובטחת אין הם מתאימים, שליחותם טובה לתהליך עד לכניסה. בכניסה על כל אדם להיהפך לבאר לעצמו, לצינור עקב זכותו והתפתחותו.

מרים ואהרון מתים ונאספים שנתיים לפני כניסת ישראל לארץ המובטחת. את רוב המסע הם כבר עשו, נותר עוד מעט, לא עוד הרבה. הסוף מורגש והוא קרוב. כאשר מרים הולכת לעולמה, הולכת עימה הבאר. כל עוד מרים חיה יש באר נובעת. בעת בה היא נאספת- נאספת גם הבאר. קם העם ורב עם משה על נקודה זו. “כיצד ייתכן שלפני הכניסה לארץ וההגעה אל התכלית עדיין אנו תלויים באדם אחד -היא מרים, שדרכה בא השפע. והינה היא לא פה ואנו כלי שבור ולא יוצלח. היה עליך משה לוודא שאין השפע בא רק מאדם אחד, ושאנו בני ישראל גדלים ומסוגלים להיות זכאים לשפע, כלומר למים, בזכות סגולותינו ויכולתנו. וכך נותרנו תלויים בגורם מזין חיצוני.” למשה אין דרך להגיב לטיעון זה, הם בפשטות צודקים. האל מסכים עם ה”ריב” של העם, ולכן האל מראה למשה את הדרך להראות להם את האופן בו הם יצליחו ללמוד, לראות ולהבין את דרך ההתקדשות. את האופן בו הם גדלים להיות כלי למים העליונים מתוך עצמם ובזכותם. אך משה מתקשה לראות את האפשרות הזו, והוא מכה בסלע בכעס, ואינו פועל את פעולת ההתקדשות אותה ביקש האל. פעולה המקדשת את העם להיות צינור כל אחד לעצמו. וזה עקב הקושי של משה לראות אפשרות מסוג זה. לאור ההרגל של האופן בו יורד השפע כל עוד מרים הייתה איתו, הוא התקשה לזהות אפשרות אחרת, ולכן חווה קושי להתמיד ולקיים את שם “אהיה“. זהו שם ההתגלות האלוהית הראשונה שלו בסנה שאינו עוכל (שם “אהיה” הינו שם ההתהוות של ההווה לכיוון העתיד, שינוי מתמיד, אבולוציה מתמידה, תנועה מתמדת של חדש). זהו צד אחד של חטא משה, שאם היה מקדש את העם כפי רצון האל, היה כל אדם הופך לצינור שפע לבדו. כעת על מנת להיהפך לצינור לשפע, על האדם לעמול קשה, דרך מכות וייסורים והם תוצר שתי המכות על הסלע. מאז גדילה כרוכה בייסורים. מכאן אי האפשרות של משה להיכנס לארץ המובטחת, שכן מעשה זה אינו שייך להבטחה. בהבטחה השפע זמין וללא ייסורים, הוא נוכח תמיד.

מכאן חסרון האמונה “יַעַן לֹא-הֶאֱמַנְתֶּם בִּי, לְהַקְדִּישֵׁנִי לְעֵינֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל”, שכן דרך האמונה ניתן לראות את חזיון העתיד, את האפשרות שכעת בהווה אין לה ולו רמז קל. האמונה מנכיחה את החזון ואת עתיד לתוך ההווה, ולמשה היה קושי לראות אפשרות זו בחלופה אחרת למרים אחותו.

כל המאורעות בספר “במדבר” מתייחסים לשלבים של ה – מ”ב מסעות אותם יהיה על כל אדם לעבור באופנים שונים. לכן כל סיפור הינו משל עם משמעויות רבות ותוכן רב הבא להאיר את ה”דרך”. מאין יוצאים לאן אמורים להגיע, מהי התכלית של היציאה למסע, מה הם המהמורות הצפויות שבהם האדם יתקל, כיצד להימנע מהם, מה הם כלי ההליכה בדרך, עם איזו צידה לדרך יש על האדם להצטייד, ועוד.. בסיפור זה של “חטא משה” ו”בארה של מרים” עולה השאלה המרכזית לגבי ההולך בדרך, מתי מגיע השלב שבו עליו להפסיק ללכת אחרי מורה או כתב קודש, וכעת עליו ללכת מעצמו ומכוחו שלו. מהו השלב שבו האדם הופך לאינדיבידואל בזכות עצמו, וכיצד זכות עצמו אינה מהווה עיוורון לקשר ועזרה הדדית עם העולם הסובב.