kobyבדרך כלל, כאשר הדברים משתבשים, ואדם מקבל מן החיים “חבטות”, הוא יעצור את מהלך החיים וישאל עצמו שאלות נוקבות שעניינן בדק הבית הפנימי ותיקון הדרך. החבטות עשויות לעורר אותו לשאלה “אולי טעיתי? אולי אני הולך בדרך שגויה? אולי עלי לשנות כיוון או משהו בהתנהגותי או ביחסי לעולם?”.
לא כן פרעה, הוא ועבדיו מקבלים חבטות נוראות אחת אחרי השנייה, ועדיין הם נותרים עומדים, מתעקשים לא להיכנע ולא לוותר. דבר זה מחייב אומץ רב ועזות פנים, הלא גם כוהני הדת והחרטומים ידעו שהאלוהות עצמה מכה בהם, ולהם לכוהני הדת אין עצה מול הדבר שלמולו הם עומדים, אלא רק להיכנע ולהרכין את הראש.
מאין הנביעה לסוג זה של כוח, לעמוד כך מול האלוהות, ולהישאר עומד מול החבטות?
על פרעה נאמר “הנני עליך פרעה מלך-מצריים, התנים הגדול, הרובץ בתוך יאוריו: אשר אמר לי יאורי, ואני עשיתיני” (יחזקאל כ”ט, ג’)
מהו היאור? זהו מקור השפע הזמין למצריים תמיד, היאור הוא סוג של אלוהות בעבור מצריים שכן הוא משפיע להם שפע מכל טוב כל השנה ללא קשר לשנת בצורת או לשנה גשומה. פרעה מזהה את עצמו כביטוי ישיר של היאור, כלומר הוא התגלמות של השפע הבלתי הפוסק, ולכן הוא עצמו אלוהות. סוג האלוהות שהוא, (עקב היותו חלק מן השפע שלעולם לא יגמר) באה לידי ביטוי בתחושה העצמית שלו שהוא ברא את עצמו והוא עצמו המרכז שכל העולם נשען עליו וזקוק לו, והוא אינו צריך לכלום. העולם כולו ביחס אליו והוא עצמו המוחלט. תפיסה זו היא יסוד במחשבה הפרעונית, ויש שהיא ה”עבדה” להם, ולהם הצליחו לבנות בזמנם אימפריה עצומה עם ידע שלנו אין היום ואנו יכולים רק לנחש על גדולתם לאור הממצאים הארכיאולוגיים. הם ידעו אסטרונומיה, מדעי טבע שונים, ארכיטקטורה, מדעי רפואה וצמחים כגון את תהליך החניטה והשימור, ועוד כל כך הרבה עושר.. כך שלפרעה הייתה היסטוריה ארוכה של שושלות לפניו עם תוצאות תרבותיות מרשימות מאוד, וגם זה עמד לו בעת היותו מתעקש לעמוד מול אלוהי העברים.
נקודה נוספת לגבי פרעה – תפיסתו היסודית שהוא מרכז העולם והוא עצמו סיבת הבריאה, הופכת אותו לאדם שאינו יודע ואינו מסוגל לדיאלוג או לקשר ולקומוניקציה. הוא אומר ודבריו מוחלטים כפי שהוא מוחלט, וכאן התהליך של יחסים או דיאלוג מסתיים. כלומר במבנה האישיות של התפיסה הפרעונית אין מקום לשיחה, דיאלוג, משא ומתן וכל שאר הוויכוחים על עמדות שונות. יש רק אותו לבדו העומד במרכז הבמה של עולמו.
היהדות לעומת זאת מזמינה ומעוניינת בויכוח, שיחה ודיאלוג, התלמוד כולו בנוי על דעות ותפיסות שונות בין חכמים. יותר מכך, האלוהות מזמינה את האדם לדיאלוג, כך היה עם אברהם.. “וַיהוָה, אָמָר: הַמְכַסֶּה אֲנִי מֵאַבְרָהָם, אֲשֶׁר אֲנִי עֹשֶׂה… וְאַבְרָהָם–עוֹדֶנּוּ עֹמֵד, לִפְנֵי יְהוָה, וַיִּגַּשׁ אַבְרָהָם, וַיֹּאמַר: הַאַף תִּסְפֶּה, צַדִּיק עִם-רָשָׁע” (בראשית כ”ח, יז, כג) אלוהים מזמין את אברהם לדיאלוג, וכן אלוהים מוכן לקבל את דעתו של אברהם ולשנות את גישתו… יש בדברי אברהם אפילו רמיזה של נזיפה כלפי האלוהות. “חָלִלָה לְּךָ מֵעֲשֹׂת כַּדָּבָר הַזֶּה, לְהָמִית צַדִּיק עִם-רָשָׁע, וְהָיָה כַצַּדִּיק, כָּרָשָׁע; חָלִלָה לָּךְ–הֲשֹׁפֵט כָּל-הָאָרֶץ, לֹא יַעֲשֶׂה מִשְׁפָּט” (בראשית כ”ח, כ”ה) ואלוהים שומע ומקבל את דברי אברהם ומשנה את מהלך השגחתו. היהדות אם כן מביאה עימה דבר חדש ועצום שלא היה עד לנקודת זמן זו, ההזמנה של האלוהות לדיאלוג עם האדם, האלוהות מעוניינת בדיאלוג הזה ורוצה לשמוע מן האדם על מקומו ועל תפיסתו את המציאות, ואם יש לאדם להציג ולהראות לאלוהים זווית או דרך אלטרנטיבית. דבר זה לא היה בעולם עד לנקודה זו. זוהי התחלה חדשה לחלוטין.
בדיאלוג אמיתי יש שלבים שאדם מצמצם את עצמו מול חברו ונותן לו מקום מלא להיות, הוא מרכין ראשו מול חברו ומאפשר לו להראות את עצמו באמת. דיאלוג אמיתי מחייב בגרות נפשית שכן על האדם לוותר ולהתפנות מעצמו לזמן מה, על מנת שיופיו של האחר ייחשף ללא פגע. על האדם לבוא לאחר כאחד המחוסר כל והוא לא יודע כלום, ואז יש מקום לשיחה לדיאלוג. כך גם באופן ההפוך כאשר המקשיב הופך לדובר… היהדות הביאה לעולם את הדיאלוג, את חילופי הדעות ואת ההפריה ההדדית מתוך החילופים של המטענים הפנימיים המייחדים כל אדם. בדיאלוג אמיתי אין מקום לפחד ולחשש שמא – “אני אאבד את זהותי והוא ינצח וישכנע אותי לא להיות מי ומה שאני” – בדיאלוג אמיתי האדם פתוח לשינוי וכן אינו חושש מתהליך השינוי.. תהליך השינוי משמעותו – התפתחות, התקדמות, ראייה של זווית שקודם הייתה נסתרת. כל זה מאפשר יצירה, התחדשות, התקדמות, אבולוציה ותנועה למקומות חדשים…… כך העולם מתפתח.. התפתחותו של העולם תלויה בדיאלוג.
אם כן ההבדלים המרכזיים בין פרעה לאברהם ולמשה, הינה בנקודה זו לבדה: המוכנות לדיאלוג.
המוכנות התרבותית והאישית לדיאלוג, הינה השלב ההתפתחותי הבא של האנושות, והיהדות מביאה את השוני הזה במלוא תפארתו כאשר היא מזמינה את האדם לדיאלוג עם האלוהי… ומקומם של הפרעונים התופסים עצמם כמרכז ללא אפשרות לדיאלוג, ולכן ללא אפשרות לתנועה ולהתפתחות, הופך אותם ללא רלוונטיים יותר לאבולוציה של האדם, ולכן מנקודה זו הם יורדים לדפי ההיסטוריה. מה היה השלב המקדים להופעת היהדות שחייב את הופעת הפרעונים? הפרעונים ביססו באדם את ה”אגI” ,לא במובן השלילי של אגוצנטריות אלא המובן של חווית ה”אני”. יש פה אדם ויש לו תחושת “אני”. לאחר מכן כאשר יש לאדם תחושת “אני”, יש צורך אבולוציוני לאינטראקציה בין אדם לחברו, וזהו השלב בו הופיעה היהדות. (מכאן ניתן להבין שאוצרות מצריים הם תוצר של ביסוס חווית ה”אני”, מתוך “אני” זה, יש אפשרות לעושר כה רב)
אל יחשוב האדם ואל יקל ראש במחשבה שהוא מוכן דיאלוג… אין הדבר כך, שכן רוב בני האדם חיים בתוך עולמם של עצמם וגם כאשר הם באים ליחסים ולדיאלוג עם הסובב, הם באים עליו עם ה”משקפיים” הבנויות מן ה”סרט” שאותו הם חיים. רוב בני האדם רואים השתקפויות של עצמם באחר כמו במאמר התלמוד “הפוסל במומו פוסל”. רוב בני האדם אינם כשירים כלל לדיאלוג, הם נעולים בדעות קדומות, בתפיסות דתיות, בחינוך שהוטבע בנפשם וכן במבנה האישיות שלהם עצמם שהוא (מבנה הזהות) אולי הבעייתי יותר מכל שאר סוגי ה”משקפיים”. מומלץ לאדם שירגיל עצמו להקשיב לחברו קודם שידבר, וכן שיברר עם חברו אם הוא הובן כראוי, ואז קל יותר לדבר, ובוודאי מקדם יותר.
כדי לאפשר דיאלוג אמיתי על האדם להשתחרר מעצמו ומתפיסות קלוקלות שלו על עצמו, על חייו או על העולם בכלל.
אדם שיש בו אפשרות לדיאלוג, הולך בדרכה של היהדות, ואילו אדם שאין בו אפשרות לדיאלוג עדיין שקוע בתוך היאור הפרעוני.
מכאן ניתן להבין את ההיגיון של סדר ה”מכות” שבאו על מצריים, הן מתחילות ב”מכת דם”, מכה חיצונית יחסית, עד ל”מכת חושך” שם איש לא זז ממקומו כיוון שלא יכול היה לראות, ואז האדם עם עצמו לבד. האדם חוזר לרחם החשוך וכמו ומתאפס. עד למכה האחרונה “מכת בכורות”, שם יש הרס סופי של המבנה הפנימי של התפיסה הפרעונית, כאשר הבכור שהוא צאצא ישיר ל”אני” מת, ואז הכול נקטע ונגמרה הדרך. המכות מראות את תהליך ההרס של מבנה זה, וכן כיצד בכל שלב ה”גל” מתקרב עוד ועוד. עד שנוגע בליבה של תפיסת המרכז הפרעונית, הבכור מת ואין המשך, הדרך הסתיימה, הכול נגמר… כלומר – חורבן שלם של המבנה הקודם.
שלבי ההרס של ה”אני” מחולקים לארבעה צעדים:
א– פגיעה במקורות ההזנה המידית ב– פגיעה במקורות הרכוש והפרנסה ג- פגיעה בבריאות הגופנית, מחלות ועד.. ד– פגיעה בנפשו של האדם עצמו
יש בתהליך זה רמיזה, שכן כל אדם חש לעיתים סוג של “פגיעה” באחד מגורמים אלו, והם מהווים סמן למקום העבודה הפנימית שמולה האדם עומד בעת זו.