פרשת “וירא” -מפגש אדם מלאך

“אין לך עשב ועשב מלמטה שאין ממונה עליו מלמעלה, ושומר אותו, ומכה אותו, ואומר לו גדל“. (זהר) “אמר רבי סימון, אין לך כל עשב ועשב, שאין לו מזל ברקיע, שמכה אותו, ואומר לו גדל“. (מ’ בב”בת י’)

פרשת “וירא” עומדת בסימן מפגש אדם – מלאך. בפרשה זו פוגש אברהם שלושה מלאכים. הראשון למען הבראתו הגופנית, השני לשם השמדת סדום ועמורה, והשלישי לשם הצלת לוט ומשפחתו.

מהו המקום באדם בו מתאפשר מפגש בין אדם למלאך? על כך במאמר זה.

כאשר האל בורא את האדם, הוא משתף את כל הבריאה כולה ביצירת האדם “וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים, נַעֲשֶׂה אָדָם בְּצַלְמֵנוּ כִּדְמוּתֵנוּ; וְיִרְדּוּ בִדְגַת הַיָּם וּבְעוֹף הַשָּׁמַיִם, וּבַבְּהֵמָה וּבְכָל-הָאָרֶץ, וּבְכָל-הָרֶמֶשׂ, הָרֹמֵשׂ עַל-הָאָרֶץ” (בראשית א’,כ”ו). כך שכל מה שיש באדם יש בעולם, וכל הקיים בעולם נמצא באדם.
על בסיס תפיסה זו מחלקים בקבלה את העולם לארבעה מימדים, והם מכונים ארבעת עולמות א”ביע. אצילות, בריאה, יצירה ועשייה. כל עולם הינו מימד במציאות שלוקח חלק במבנה האנושי, והם עומדים כנגד אותיות שם הוי”ה. וכמו כן, כל מימד הינו רובד במציאות הבונה את הקיום בכללותו.

תיאור העולמות –

1- י’ – אצילות – אנרגיה – אש (באדם, האיכות שמקיימת ומשמרת את חייו)

מימד אצילות (אנרגיה), ממנה העולם נברא. ניתן לכנות מימד זה בשמות נוספים כגון “אנרגיה”, צ’י, פראנה, תוהו ובוהו, וכן במינוחים הקבליים – “עורו של לוויתן”. העולם כולו ניזון, חי ומקוים מ חיוניות יסוד זו, מהכוח הויטאלי, המחייה את העולם. אנרגיה זו נוכחת תמיד, ללא הפסק, מזינה ומקיימת את כלל חלקי העולם. מאפשרת חיים בצורות ובמצבים שונים. אנרגיה זו איננה מתכלה ואינה מושפעת ממעגל חיים ומוות. ולכן נאמר בכתבי קבלה שאין החטא מגיע ונוגע במימד האצילות. במקום זה אין למעשי האדם יכולת לגרום נזק ואף לא לשנות את איכות מימד זה. לכן מימד האצילות הינו המימד הקרוב ביותר לאל, ואיכותו משקפת את נצחיות האל. ועדיין לא ניתן לכנות מימד זה “אלוהי”, למרות האיכויות המדמות את מימד האצילות לאלוהי. מכאן נאמר בספר הזהר (פרשת ניצבים) “אין העולם כולו נישען, אלא על סנפיר אחד של לוויתן” – כלומר העולם כולו ניזון מן האנרגיה של מימד האצילות, חי ומתקיים ממנה, נישען עליה, וחי בתוכה. כך גם האדם וגופו שניזון ומתקיים מחיוניות היסוד.

2- ה’ – בריאה – מלאכים –  אוויר (באדם –מחשבות)

מימד ה”בריאה”, הוא המימד אשר בו נבראים שורשי המציאות. זרעים שמהם מתפתחים לאחר מכן עצים וענפים. במימד זה נבראים המלאכים על שלל הגוונים שלהם. כל “צבא השמיים” שייך למימד “בריאה” – מימד זה בורא את הדבר הקונקרטי, את הדבר המקבל גבול וזהות נפרדת. מהלך זה של בריאת דבר מה מתרחש באמצעות צבא השמיים המכונים מלאכים. באדם מציאות זו הינה מימד ה”מחשבות”. מחשבה הינה ביטוי למימד “בריאה” שכן מחשבה בוראת “סוף מעשה במחשבה תחילה“. המחשבה הינה הזרע ממנה נבראת המציאות הנפרדת והקונקרטית. המחשבה מתחילה כדבר מופשט, ללא גבולות וללא כלים שיתחמו אותה. כאשר היא רצופה וחזקה מספיק, היא מסוגלת ליצור ולהגשים את עצמה לדבר קונקרטי. ודבר קונקרטי זה הינו ה”לבוש” של אותה המחשבה. המחשבה היא הזרע ומה שנברא ממנה מבטא את איכותה ואת רצונה ומבוקשה, ולכן התוצר שלה מכונה “לבוש”. כמו שהמחשבה לבשה על עצמה “חומר”. כל מה שנראה לעין הינו למעשה ביטוי ולבוש למחשבה שקדמה לו ובראה אותו. מקום המפגש של אדם ומלאך, או השדה בו מתרחש המפגש בין אדם למלאך, ממוקם בשדה המחשבות, במקום בו האדם חושב (בחלק באדם בו המחשבה מתרחשת).

מדוע אנשים אינם פוגשים מלאכים יותר? מכיוון שמלאך הינו צורת קיום פשוטה, כלומר לא מורכבת, ואילו האדם מורכב מחלקים ומימדים רבים, מה שהופך אותו למורכב ורב גוני. מלאך הינו מציאות פשוטה המורכבת מיסוד אחד בלבד, הכתובים מכנים את היסוד ממנו מורכב המלאך כיסוד הרוח או יסוד האש. (זוהי הסיבה לכך שמלאך נשלח על ידי האל רק לשליחות אחת. המלאך לא יכול להישלח ליותר ממשימה אחת מכיוון שהוא עצמו אחד, ואין לו כלים לשאת יותר משליחות אחת. האדם לעומתו הינו ייצור מורכב, ולכן האדם מסוגל להכיל בתוכו מספר סוגי פעילויות בעת ובעונה אחת, וכן לעשות מספר דברים במקביל)

המפגשים של אנשים עם מלאכים המתוארים במקרא, משקפים את דרגת התפתחות האדם אשר פגש במלאך. דרגה זו מאופיינת באחדות. אצל אדם זה כלל חלקיו נמצאים באחדות, לא נמצא בו קונפליקט או פיצול בין חלקי הנפש. דבר המאפשר לו לפגוש מלאך. לאחדות זו של חלקי הנפש יש ביטוי קונקרטי בתהליכי המחשבה של האדם. אדם מפוצל ומחולק חושב מחשבות ספורדיות, מפוזרות, אסוציאטיביות, לא קשורות כלל זו לזו, לעיתים באיכות חיובית ומייד בשלילית. אין רצף במימד המחשבה, והיא קטועה ומשוסעת (לכן המחשבה בקרב רוב בני האדם לא יכולה להוות מימד בורא, שכן היא קטועה ולא רצופה ולכן ללא כוח בריאה). בשעה שאצל אדם שכלל חלקי הנפש שלו קיימים וחיים באחדות, מתקיימת מחשבה אחידה, רצופה והמשכית ולכן יש בכוחה של מחשבה זו לברוא ולממש את רצונה ולפגוש במלאך. ככל שהאדם מפוצל יותר, עצם הרעיון של מפגש עם מלאך- עשוי להיראות לו כסיפור פנטזיה.

” אֶת-מִי יוֹרֶה דֵעָה, וְאֶת-מִי יָבִין שְׁמוּעָה–גְּמוּלֵי, מֵחָלָב, עַתִּיקֵי, מִשָּׁדָיִם. י כִּי צַו לָצָו צַו לָצָו, קַו לָקָו קַו לָקָו–זְעֵיר שָׁם, זְעֵיר שָׁם. יא כִּי בְּלַעֲגֵי שָׂפָה, וּבְלָשׁוֹן אַחֶרֶת, יְדַבֵּר, אֶל-הָעָם הַזֶּה. יב אֲשֶׁר אָמַר אֲלֵיהֶם, זֹאת הַמְּנוּחָה הָנִיחוּ לֶעָיֵף, וְזֹאת, הַמַּרְגֵּעָה; וְלֹא אָבוּא, שְׁמוֹעַ. יג וְהָיָה לָהֶם דְּבַר-יְהוָה, צַו לָצָו צַו לָצָו קַו לָקָו קַו לָקָו, זְעֵיר שָׁם, זְעֵיר שָׁם–לְמַעַן יֵלְכוּ וְכָשְׁלוּ אָחוֹר, וְנִשְׁבָּרוּ, וְנוֹקְשׁוּ, וְנִלְכָּדוּ“. (ישעיהו כ”ח ט’- י”ג) הנביא מתייחס בדבריו על כישלונו של האדם להיות כלי לדבר האל עקב היותו מחולק ומפוצל –קו לקו, צו לצו, זעיר שם זעיר שם.

ברוב המקרים אין האדם “חושב”, הוא מייחס לעצמו “מחשבות” בטעות. באמת עוברות בתוכו תחושות, שרובן הן ממקור של שינויים ביוכימיים גופניים. אלו גורמים לאדם תחושה והיא מובילה לרטט המוביל למחשבה. אך זוהי לא מחשבה בהקשר הקבלי. זוהי רק סימולציה פיזית המביאה לידי תנועה ומורגשת כמו מחשבה. מחשבה “אמיתית” הינה נדירה בחוויה האנושית שכן היא עם איכות בוראת, המסוגלת לכפוף את המציאות לרצונה, וליצור מציאות חדשה. ודבר זה מצריך מן האדם לעבור כברת דרך התפתחותית. איכות זו מכונה בכתבי המקובלים והחכמים “השכל הפעיל”. שכל פעיל מסוגל לחשוב מחשבות, ולפי הרמב”ם והמקובלים כגון ר’ אברהם אבולעפיה, זוהי דרגת התפתחות הכרחית לשם השגת הנבואה ורוח הקודש.

בכתבי הקבלה קיימת הכוונה של הלומד להתבודדות, לריכוז, לשקט, וניקוי התודעה ממסיחי דעת, ועוד… זאת על מנת לאפשר לו להיות במצב בו הוא חוזר לחיק האחדות, כאשר חלקיו כולם באחדות, באיזון מלא, בנינוחות ושקט. ואז התלמיד כשיר למפגש…. המפגש עם מלאך אם כן, חל באדם במימד המחשבה הוא מימד ה”יצירה”.

3 – ו’- יצירה – כוכבים ומזלות, אסטרולוגיה.  –  מים  (באדם – רגשות)

מימד היצירה הינו ההקבלה לכוחות הכוכבים. המדע הקדום של אסטרולוגיה מתייחס לכוחות רגשיים, כוחות היצר. מכאן ניתן להבין שהמיתולוגיה היוונית המספרת את סיפורי האלים ומעלליהם, הינה משל לכוחות הכוכבים המשפיעים באדם על הרגש והיצר. למשל לכוכב וונוס יכולת להשפיע על האדם בתחושות של יופי, אסטטיקה, ארוטיקה, משיכה מינית וזוגית, ויצר כללי על שלל היבטיו. המיתולוגיות הינן תיאור של החוויה האנושית במימד הרגשי והיצרי. השפעת הכוכב על נפש האדם מתוארת דרך סיפורים ומעשיות. מכאן ניתן להבין את מקומו של אברהם שעליו אומר הכתוב ” וַיּוֹצֵא אֹתוֹ הַחוּצָה, וַיֹּאמֶר הַבֶּט-נָא הַשָּׁמַיְמָה וּסְפֹר הַכּוֹכָבִים–אִם-תּוּכַל, לִסְפֹּר אֹתָם; וַיֹּאמֶר לוֹ, כֹּה יִהְיֶה זַרְעֶךָ, וְהֶאֱמִן, בַּיהוָה; וַיַּחְשְׁבֶהָ לּוֹ, צְדָקָה.” (בראשית ט”ו, ה’, ו’). במדרשים נאמר על פסוק זה שהאל הוציא את אברהם מכוחו של הכוכב והגלגל. דבר המראה על דרגת ההתפתחות של אברהם שכעת אין הכוכב חל עליו, והוא מעל מימד זה. כלומר הוא במימד “בריאה”. מימד יצירה קשור לעולם הרגש באדם, שכן כל דבר שנוצר באדם עובר דרך מימד החוויה הישירה, וחוויה ישירה של כל דבר ונושא, נושאת עימה רגש הנותן תחושות וקיום של דבר המעוגן באדם דרך ההתנסות והידיעה. לכל אדם יש חוויות רבות ושונת. החוויה שאדם חווה הופכת עבורו ל”אמת” או למציאות. אך יש חוויות “אמיתיות” ויש חוויות “אשלייתיות” שהן זמניות באופיין, ולא מותירות חותם ולכן אינן משתרשות כחוויה הבונה את האדם.

הידיעה באדם הינה חוויה ההופכת אותה למוחלטת עקב עוצמתו של הרגש, ללא רגש אין עוצמה של ידיעה עם כוח הוודאות שהיא מביאה איתה. יש מציאות נכונה או אשלייתית, עקב המימד הפעיל והסדר הנכון של השתלשלות החוויה. אם החוויה כולה נעוצה במימד הרגש – הרי היא “יצירה” ללא בריאה ואצילות. החוויה תלושה, זמנית, ואשלייתית. אם החוויה הרגשית הינה השתלשלות העולמות מאצילות לבריאה, ואז ליצירה- אזי החוויה מהימנה, אמיתית ועם שורש עמוק בנפש האדם. דבר שיש לו כוח עצום, שורשים עמוקים ופירות רבים.

4 – ה’ – עשייה – חומר – גוף   – אדמה (באדם, גוף האדם, ויכולת העשייה של מעשים במימד החומר)

במימד העשייה האדם חי ב”לבוש” האחרון שנברא וזהו גופו. האדם חי בתוך גופו, ולכן הגוף הינו הדרך הישירה והמהימנה ביותר כדי לדעת ולהבין את שורשי נפש האדם. צורת הגוף, תווי פניו, צבעי הפנים, קלסתר הפנים, מבנה הגוף והפרופורציות שלו, כולם מעידים, מלמדים ומשקפים על מי שחי בתוך גוף זה (כמו שמובא בתיאור רחב ומפורט בזוהר פרשת יתרו, וכן בתקוני הזוהר תיקון ס”ט). הגוף קיים ונתמך על ידי עולם החומר. הגוף נזקק לתמיכה של אור השמש, אוויר לנשימה, מים ומזון. לכן יסודות אלו – אש, אוויר, מים , אדמה הם הבונים את הגוף. והגוף נתמך וקיים על ידם.