מיאזמות – אפליקציה קלינית במצבים מורכבים – חלק ו’

“חשוב יותר להכיר את החולה מאשר את המחלה.” (היפוקרטס – אבי הרפואה 460 – 377 לפנ”ס)

נקודות להתבוננות –
1- כל התרופות המיאזמתיות (העשויות מחומר אורגני) הן תרופות לכל דבר. יש שהן עצמן תהיינה “התרופה המערכתית” של האדם, וכאן יסתיים תהליך ההבראה של האדם, בעת לקיחת התרופה. ככלל – תמיד וללא מקרים היוצאים דופן, בוחנים את ה”מיקרה” כולו ואת הסימפטומים המיוחדים שלו (peculiarities) ואז קובעים את התרופה המתאימה. על פי העיקרון היסודי של לקיחת מיקרה בהומיאופתיה, אשר רואה כל אדם כעולם ומלואו, ייחודי ושונה ומחברו. דבר זה יוצר מהלך רפואי שאינו ניתן לאומדן סטטיסטית, כיוון שהאדם אינו סטטיסטיקה, אלא מיוחד לעצמו ולפוטנציאל שלו. לכן תמיד כל “מיקרה” נשקל לגופו של עצמו, ומכאן – שתרופה כגון carcinosin – יכולה להיות תרופה מערכתית כמו כל שאר התרופות.

2- מזווית שונה לחלוטין – יש לכל התרופות המיאזמתיות קשר לנטייה המבנית המולדת, דבר שעשוי להיות חבוי ולא נגלה בסימפטומים, עקב זמן שחלף ושכבות שנוצרו. ולכן עשוי להתברר בתהליך הטיפול רק בדיעבד. במצבים אלו , המטפל נותן תרופה הנראית על פי כל הקריטריונים של לקיחת המקרה, כתרופה ברורה מאוד, וכלל הסימפטומים המיוחדים נוכחים בתרופה וכן במקרה, דבר שיוצר ביטחון במטפל שהוא נותן את התרופה הנכונה. אך אין כלל תוצאות, האדם לא “זז” ולא נראית לעין שום תנועה פרוגרסיבית במקרה. מצב זה יכול להעיד כי מדובר בחסימה מיאזמתית. כלומר – יש נטייה מולדת היושבת בבסיס המערכת, שלאור השנים שחלפו – כוסתה בשכבות נוספות או עוד ציפויים נוספים. אולי ממשברים רגשיים ואולי מאורח חיים קלוקל או תרופות בעלות אופי “מדכא”. ולכן השכבה הבסיסית המולדת אינה נראית בסימפטומים יותר. אבל לא תאפשר לתרופה טובה ונכונה למצב, לעבוד. היא כאילו תחסום את מהלך ההבראה. כאן יש לעצור ולהתבונן בנטיות מולדות, וכן לחקור על מצבם של ההורים, בריאות, אורחות חיים, נטיות תרבויות ועוד, כדי להבין את המגמות התורשתיות שיש לאדם, וכך להתאים לו את התרופה הנכונה, שאולי אין לה עדויות בסימפטומים אך היא תאפשר “לפתוח” את המערכת לשינוי, ותגמיש דפוסים ישנים או מקובעים ברובד עמוק מאוד. ואז תתאפשר התנועה קדימה. ואז התרופה הראשונה שלא “עבדה”, תחזור להיות רלוונטית.

3- לעיתים – תוצאות חלקיות מאוד לתרופה הנראית מתאימה בהופעה הסימפטומטית, הינה עוד סמן לחשוב בכיוון זה. ככל שהתרופה נראית כמתאימה – כך ניתן לצפות לתהליך ריפוי מהיר, עמוק ויסודי. אך אם התוצאות הינן חלקיות בלבד, למרות התרופה נראית מתאימה למטופל במלואה. אזי יש לחשוב על הכיוון של ה”חסימה” המיאזמתית כמו שנאמר למעלה. יש מצבים בהם התרופה הראשונה עבדה היטב וריפאה לזמן מה, ולאחר מכן יש נסיגה שהתרופה הראשונה (שעזרה ורפאה היטב) כבר לא עובדת. והסימפטומים שהיו בתחילת הטיפול חוזרים. גם כאן זהו סימן לחשוב לכיוון של תרופה מיאזמתית.

4- לתת תרופה כמו carcinosin – לשם תהליך מניעתי, מתוך מחשבה שלשני ההורים היה סרטן, ולכן המטופל נושא בתוכו את השכבה הסרטנית, אינו מהלך מחשבתי נכון. לא נותנים תרופה רק מתוך ההנחה הזו. נותנים אותה אם יש סימפטומים קליניים המעידים על הרלוונטיות שלה. – או כמו שנאמר קודם –  התרופה שנשקלה בהיגיון וכובד ראש (כל תרופה באשר היא) אינה נותנת את התוצאות המצופות. לכן תהליך המניעה לסרטן או כל מחלה תורשתית אחרת הקשורה ל”שכבות” מולדות, עובר תמיד דרך לקיחת מקרה במובנים הקלסיים, דרך ה –strange, rare, peculiar – של המקרה. על פי כללי לקיחת המקרה הקלאסי, לשם קביעה מבוססת של התרופה הרלוונטית.

5- במילים אחרות – אין חלופה לתבונה היודעת לשקול כל מקרה בפני עצמו – גם אם יש תיאוריה, היא רק כלי להסבר על המציאות. המציאות הקלינית, היא לבדה הקובעת. אין תכתיבים, אין עבודה של “שטנץ” ואין פרוטוקולים – שיקול הדעת חייב לההפך לכלי אקטיבי בדעתו של המטפל כל הזמן. ועליו להיעזר בתיאוריות אך לא להיות שבוי שלהן.