מיאזמות – מיאזמת אבק חיי היום יום – חלק ג’

“כל הדברים הנוצָרים אינם ממשיים. אם החוכמה גורמת לנו להבין זאת פעם אחת ולתמיד, אנו חסינים בפני כל המכאובים” (סידהרתא גוטמא –בודהה – ספר המאמרות)

אבק חיי היום יום, נערם ומתאסף בנפש האדם. יש לאבק היום יום משקל סגולי שנהפך לכבד יותר ויותר. אבק היום יום – משמעתו – התוצאות של ההתמודדויות האין סופיות שיש לכל אחד מאיתנו –הפרנסה, גידול הילדים, הצורך החברתי, החזון האישי –אם אתה בדרך או לא, התמודדויות עם חיי משפחה, מנהל קשוח ודורשני, ועוד אין סוף. התוצאות הינן העייפות, התשישות, הלאות המצטברת, רגשות נגטיביים ועוד. יש אפשרות שאורח חיים ותוצאותיו יהפוך בעצמו ל”מיאזמה” (שיכבה, ציפוי, מעטה) ואז שיכבת אבק זו מצטברת עד לדרגה שהיא נהפכת לחלק מזהות האדם. האדם חש עצמו דרך אבק היום יום המצטבר, וכבר אינו יכול או יודע להפריד את מהותו וזהותו הראשונית – מן האבק שהצטבר. אדם שחיי אורח חיים למשך תקופת זמן מספקת – כמו ונכנע לקושי לשנות. אבק היום יום מכתיב דינאמיקה שנהפכת לגולם שקם על יוצרו, ולאחר זמן מה האדם כמו ונקבר מן האבק של היום יום. הקושי בלשנות קשור בנוחות שנוצרה סביב ההרגלים (גם אם מדובר בהרגלים נגטיביים) וכן בעיוורון שיש לכוחו של הרגל. ההרגל גורם לעיוורון ולהזדהות עמוקה של האדם עם מה שהוא עוסק ועם תוכן חיים שהוא מייצר לעצמו. לאחר זמן מה – תוצאות חייו אינן בהכרח מופרדות מן הזהות הבסיסית שלו והוא חש זהות מלאה עם מערכת קיום שנבנתה סביבו, משפחה, עבודה, מחויבויות למעגלים שונים ועוד. ככל שההזדהות הזו הינה עמוקה יותר, כך האדם “ישן” יותר וכך אבק היום יום – משקלו גדול יותר על נפשו של האדם. ההזדהות עם רגש מסוים או עם מעמד וסטטוס חברתי מסוים ועוד, מלבישים על האדם מישורים התנהגותיים שאינם עולים בקנה אחד עם איכותו הפנימית. פיצול זה אינו נסבל באדם לאורך זמן – ולאחר זמן מה יקרה משהו לאדם או באדם,שישקף את ה”שקר” שהתלבש על נפשו. במצבים אלו המחלה הינה “ברכה” הבאה לעורר את האדם לנקות משהו מתוכו. לעיתים החולי הינו האפשרות להתעוררות ממצבו של אותו האדם. חולי המביא להתעוררות, ובדק בית ולחשבון נפש של האדם עם עצמו , משקף תהליך נכון וחיובי של סילוק האבק הקשור למיאזמה נרכשת.

העיוורון הינו תוצאה של טשטוש ההבחנה בין “מי אני” אל מול “מה אני עושה”, וכן עייפות החומר והחולשה מול כוח חיצוני הגורם לוויתור על מה שעקרוני לאדם מסוים, ולאט ובהדרגה האדם “שוכח” ונהפך לעיוור למה שחשוב לו ולמה שעקרוני להתפתחות שלו. העיוורון מתבטא במכאניות התנהגותית שאינה שואלת או מבקשת דבר מה, היא מתרצה, מאבדת את ההתבוננות ואת תשומת הלב המבחינה בין דקויות, האדם העיוור מפסיק לחוש ולראות דקויות של רגש והבנה, על אף שמקום זה היה בו מלכתחילה.

ככל שהזדהות זו עם מבנה חיי היום יום שלו עמוקים יותר, והעומס של האבק עולה ברבדיו, האדם יפתח מחלות וסימפטומים שיבטאו את מה שהצטבר בו. זהו המקום בו אדם מפתח חולי המתבטא ב”רמדי” שאינו קשור לטבעו הפנימי של המטופל, אלא לשכבה שהיא תוצר של אורח חיים מסוים הבא לידי ביטוי עם תסמינים קליניים שיראו “רמדי” שמבטא תוצר חיים. אורח החיים מפתח עוד מיאזמה על התשתית המולדת, דבר שהופך את תהליך הטיפול למורכב יותר, שכן יש ורמדי באמת פעל טוב ויצר תהליך הבראה טובה ויסודית – אך הרמדי נגע בשכבה שנוצרה עקב אבק היום יום, ולא המשיך את תהליך ההבראה לתשתית העמוקה יותר. ואם אותה תשתית לא קבלה יחס ראוי, אזי הרפוי יהיה זמני או חלקי.

לחולי הנובע מן התשתית המולדת יש מהלך עמוק יותר ולעיתים לא קשור בהכרח לאורח חיים כלשהו, המחלה המתפתחת מן התשתית המולדת עשויה להתפרץ ללא קשר ישיר לגירוי או סיבה מן החוץ, אלא פשוט עקב התנאים וחולשת המערכת שהביאו את האדם למקום בו משהו מולדת מתפרץ, לרוב התפרצות זו מתרחשת בזמנים של צומת הורמונאלית כמו גיל הנעורים או גיל המעבר במבוגרים. בצומת זו יש זמן מה של איבוד הסטטוס קוו של המערכת – האיזון מופר לזמן מה ואז חולי הקשור לתשתית המולדת עשוי לפרוץ. כמו כן – גם בשעת משבר כגון, גירושין, פיטורין, איבוד מעמד ועוד… מצב שגורם לקרקע של האדם להתערער, ולכן היציבות של יחסי גוף נפש מעורערים בזמן זה, ואז יש אפשרות להתפרצות של חולי מן התשתית המולדת. לרוב חולי זה הינו עמוק וקשה יותר – אך בפרוש עם אפשרות להבראה ולריפוי.

מכאן שתהליך הסרת הכיסויים או הציפויים או המיאזמות, מתאפיין בתהליך המוציא את האדם לחופשי ומחזיר אותו חזרה לעצמו למקום בו שוב הבחירה מתאפשרת, והיצירתיות שוב חוזרת ונהפכת לחלק מחיי היום יום של האדם – כמו שהיה אמור להיות מן ההתחלה. וכן תהליך זה מנקה את האדם מהשפעות זרות ומביא לידי טהרה של נפש האדם ולמקומה הנכון.