מיאזמות – הקשר בין סימפטום לתשתית – חלק א’

“הֵן-בְּעָווֹן חוֹלָלְתִּי; וּבְחֵטְא, יֶחֱמַתְנִי אִמִּי.” (תהלים נ”א-ז’)

כל חולי מתבטא דרך סימפטומים. כל סימפטום (של כל סוגי החולי) מבטא את התשתית הפנימית שהיא זו המייצרת את הקרקע למחלה הקונקרטית. גם אם אין ביטוי של סימפטומים או חולי כלשהו, אם אותה תשתית פנימית לא סולקה מן המערכת – אז אין הבראה מלאה, וזוהי רק שאלה של זמן עד שמחלה שהייתה בעבר או שמערכת חולי סבוכה יותר תתפרץ שוב.

קיים קשר בין הסימפטום לתשתית, שכן התשתית מהווה סיבת שורש לביטוי של החולי. התשתית הינה סיבה, ואילו הסימפטום הינו התוצאה. התשתית הינה קרקע לסוגים רבים של חולי . תשתית זהה אצל אנשים שונים תתבטא באופני ביטוי שונים, כלומר – סימפטומים וחוליים שונים, למרות תשתית הזהה באופייה.
לשחרר אדם מסימפטום לא אומר בהכרח שהאדם הבריא. לעיתים ריפוי סימפטום הינו רק מהלך מדחיק, אשר גורם יותר נזק מתועלת לאדם המטופל. שכן העלמת סימפטומים ללא התייחסות לתשתית- מעמיקים את נטיית החולי וגורמים לתשתית הפנימית לבוא לידי ביטוי בממדים עמוקים יותר ולכן להתפתחות של חוליים חמורים יותר. יש פעמים שריפוי הסימפטום ירפא ויסלק גם את התשתית – אך מקרים אלו נדירים יותר, ולא תמיד יש קשר ישיר בין ריפוי התופעה של החולי לבין המקור הפנימי שמהווה סיבה לחולי.

טיפול טוב ואיכותי מכוון לסילוק התשתית. סילוק התשתית של חולי אינו קורה באחת, שכן ברוב המקרים התשתית הפנימית הינה מישור מולד – תורשתי – גנטי. לכן התשתית הינה חלק מן הקונסטיטוציה המולדת אשר לא בקלות ניתן להעלימה מן האורגניזם. התשתית התורשתית ברוב המקרים נהפכת לחלק מן התחושה המרכזית של האדם את עצמו. היכולת לראות את הפער בין מישור מולד וכיצד הוא “שיכבה” בלבד ואינו חלק מן הזהות האמיתית של האדם, הינה דבר גדול מאוד המבטא עומק התבוננות עצום של האדם על עצמו. ברוב המקרים יש זהות מוחלטת בין האדם לממדים התורשתיים שאיתם בא לעולם – דבר המאלץ אותו להתנהגויות בעל כורחו.

בגיל ילדות – הילד חש את הדחף הלא רצוני המשתלט עליו וגורם לו להיות אלים או ווכחן או מניפולטיבי ועוד, הוא חש כמו ש”שד נכפה” עליו – ניתן לראות זאת בעיניו, שאין לו בחירה כלל והוא חסר אונים מול דחף פנימי שבעט בו ומכריח אותו להתנהגות לא הולמת שהוא עצמו אינו מעוניין בא – אך אין בכוחו לסרב לדחף זה. בגיל צעיר עדיין ניתן לראות בקלות יחסית את הפער שבין התשתית המולדת לבין היסוד של האדם עצמו – כמו שהוא בניקיונו. להתבונן בתוך עיני הילד ולראות את המצוקה של דחף הגורם לו לפעולות לא רצוניות, זהו סבל קשה לצפייה, שכן האדם ילד – כמו בכלא – כלא שלא ניתן לראות, אך האזיקים כואבים והקירות עבים וסורגים קשים . כלא שמשמעותו התנהגות הכפויה על הילד ללא יכולת בחירה או אפשרות אחרת, כמו הגיון ויכולת הבנה ושיחה דרכן ניתן לשנות את הגישה של הילד למקום אחר. במצבים בהם התשתית המולדת עבה מידי, אין לחינוך, שיחה או טיפול כל משמעות גבי הצורך לשינוי של גישה התנהגותית בילד. המצבים שטיפול, שיחה או הגיון, עובדים אצל ילד מעיד כי התשתית המולדת אינה כה קשה ועבה באורגניזם שלוף ולכן יש לו יכולת להבין להשתנות.

בגיל מבוגר יותר האדם עובר תהליך של הסתגלות וכמאין “כניעה” לחוסר היכולת שלו – ולכן ניכנע לעולם ולמצבו ולעוגמת הנפש המתלווה לחוסר היכולת אותה הוא חש ביחס לרצון להיות משהו אחר, אך אוזלת היד שהוא חש חזקה יותר. קשה לחיות כך לאורך זמן בחוויית עוגמת נפש כישלון וחידלון, לכן האדם עובר מהלך של וויתור והזדהות עמוקה עם התשתית הפנימית (שאינה שלו בטבע) עד שבגיל מבוגר יותר הוא שוכח לחלוטין את עצמו ואת מקורותיו הפנימיים, והוא “זורם” עם זרמי חיים שאינם מתאימים לו ולא רצויים לנפשו כלל. הוא שוכח את עצמו לחלוטין, כיוון שלזכור את עצמו בגיל בוגר משמעותו לחוות כאב גדול, כאב של חוסר היכולת והפספוס של חייו עד כה והצורך לעורר “מהפכות” לא רצויות שיפריעו לחיים הנוחים אותם האדם רחש כדי להימנע מכאב של חוסר היכולת. ומי מעוניין בכאב ובהתמודדות שלא ניתן לראות כיצד יוצאים ממנה ושנראית כמו מאבק אבוד מראש ולכן גם מיותר. האדם מעדיף “לישון” לעצום עיניים – לשכוח ולזרום. אך אותה תשתית פנימית מולדת לא עוזבת ולא “נרדמת” ומייצרת מחלות שכן היא אורגנית בטבעה. היא גם פיזיולוגית וגם נפשית. יש לה אפקט על מרקם החיוניות של האדם וגם על ה”משקפיים” של האופן בו הוא רואה את העולם. לכן הירדמות הינה מהלך קיומי שאינו מומלץ ויש לו מחיר כואב. במקרים רבים – התשתית מעוררת מחלה באדם – ואותה מחלה תהווה גורם מעורר של התעוררות התודעה למקום המחפש שינוי. אלו האנשים המודים על הסרטן או על מחלה קטסטרופאלית אחרת שהצילה להם את החיים, כיוון שהיא עוררה אותם משינה עמוקה וקשה לשינוי ולתהליך מנקה ממקורות פנימיים מולדים שגרמו לסטייה בנפש האדם ולכן לתוצאות חיים קשות. אבל מוטב לו לאדם להתעורר מוקדם יותר ולא להגיע לקטסטרופות כלשהן, ותהליך הכרחי ועמוק הינו בזיהוי התשתית המולדת ובסילוקה. כל עוד ואותה התשתית קיימת בתוך המערכת, האדם הינו בכלא אכזרי של תולדות גנטיות.

האם ניתן לזהות את התשתית הפנימית המולדת ולסלק אותה? וודאי שכן. זהו הריפוי האמיתי והאולטימטיבי של תהליך נכון מבחינת המהלך של האבולוציה האנושית.

אצל כל אדם יש תחושה יסוד, תחושה פנימית שהוא התשתית ממנה הוא יוצא על העולם ודרכה הוא חווה את עצמו. לעיתים תחושה זו מביאה עימה עננת עצבות לא מוסברת וללא סיבה נראית לעין (natrum muriaticum) לעיתים תחושת אובדן וויתור על הרצון לחיות (aurum metalicum) לעיתים תחושת חרדה כלכלית שאינה מוצדקת כיוון שהאדם מבוסס היטב במעמדו בכלכלי (calcarea fluorica, bryonia, psorinum) . תחושת יסוד זו קובעת את חייו של האדם, האופן בו הוא מתנהל ומחליט החלטות וקובע את סדרי העדיפויות שלו לטוב או לרע. במקום זה אין לאדם בחירה, הוא כלוא בתוך ה”תחושה” הזו שמקורה כפי שנאמר קודם ממקור מולד. לתחושה זו – יש ביטויים רבים ויש צורך לזהות להגדיר אותה באופן נקי וודאי, וזאת כדאי לדעת כיצד לגשת אליה ואיך התמודד איתה.

במקרים רבים האדם יראה כתפקודי לחלוטין – כלומר נורמטיבי ובריא, אך הוא כלוא בתוך תחושה מולדת שאינה מאפשרת לו לחיות באמת, ויש לגעת בממד זה ולעבוד איתו. יותר פשוט – כאשר האדם מפתח חולי שהוא עצמו ביטוי לתחושת היסוד הזאת- ואז קל יותר לזהות את הקשר בין סימפטום לתשתית שיצרה אותו ומהווה סיבה.

במקרים רבים אנשים מודעים היטב למצוקות שלהם עקב “עבודה פנימית” רבת שנים והם יודעים להגדיר טוב ומדויק את מורכבותם, אך ללא הועיל, והם נופלים שוב ושוב למקומות שמהם היו רוצים להיחלץ. תופעה זו של אנשים “מודעים” ניתנת לשחרור ולהבראה בתנאי שהתשתית קיבלה תשומת לב ונגעו בה כראוי, דבר המכונה היום “העברות בין דוריות”.

במאמרים הקרובים נעסוק בקשר בין תחושת היסוד (תשתית) לבין צורות הביטוי שלה, הזיהוי של תחושת היסוד, וכן משמעות הקלינית שלה.