ט”ו בשבט – על הפרי ותוצאותיו -חלק ב’

כִּי הָאָדָם עֵץ הַשָּׂדֶה (דברים כ’- י”ט)

ט”ו בשבט הינו ראש שנה לעצים ולכן לפירותיהם המתחילים את מסע ההתפתחות שלהם בט”ו בשבט, וכך גם לאדם – ביום זה ניתנת לו ההזדמנות להתבונן ולראות את הפירות של מעשיו, את היוזמות ואת ההחלטות שקיבל עד כה ולאן הן הובילו אותו. ביום זה ניתנת האפשרות לשינוי במהלך קו החיים של האדם, הבנוי ממחשבותיו ודיבוריו וממעשיו.

כיוון שביום זה נולד הניצן הראשון, יש ליום זה כוח לשנות את הפירות של האדם שמהן הוא נבנה ובונה לעצמו קו חיים אחר . כלומר ט”ו בשבט הינו יום של צומת חשוב מאוד המאפשר החלטה אחרת ובחינה חדשה של קו חיים, שיוביל לאחר מכן לתוצאות או לפירות מהן האדם ייבנה מאוחר יותר למקום אחר.
במזרח – הגישה אינה כך כלל. האדם נע מתוך תנועה אין סופית של מעגל קרמתי, מעשה המוביל לתוצאה, התוצאה, שהיא פרי המעשה, נהפכת לסיבה לעשייה הבאה – שהיא מובילה לעוד פירות כמו מעגל סגור וסיזיפי שלא ניתן להשתחרר ממנו – מעגל הקרמה ותוצאותיה המכונה “סמסרה”. בט”ו בשבט, המהלך הינו אחר לחלוטין. האדם ביום זה מקבל כמאין קרן חסד המאפשר בחירה חדשה לפרי חדש על אף הפירות ומעשים שהכתיבו את חייו עד כה. יש לראות בכך דבר גדול בעל חסד רב. האדם אינו כלוא במעגל הבחירות הקודמות שלו, אלא יש לו, אחת לשנה, ביום זה, אפשרות לבחירה מחודשת ועיון נוסף בגורלו ומסע החיים שלו, וביכולת לעצור ולבחור מהלך שלא היה לו אפשרי עד כה.

השינוי מתחיל בדרגת המחשבה שהיא זרע למילה ולמעשה, “מֵראשׁ מִקֶּדֶם נְסוּכָה
סוף מַעֲשֶּׁה בְּמַחֲשָׁבָה תְּחִלָּהּ” (ר’ שלמה הלוי אלקבץ). כך שכל שינויי אמיתי מתחיל בעולם המחשבה הפנימי לאדם – שכן בתוך המחשבה טמון ההמשך והוא זרע ממנו ייולדו המילים ומעשים שהם “פירות האילן” אותם נוהגים לאכול בט”ו בשבט.

לכן יום זה הינו יום של התעוררות ועיון פנימי מחודש עם נגיעה של חשבון נפש ורוח של תקווה ואפשרות.

על האדם לזרוע את המחשבה אותה היה רוצה לראות גדלה ומולידה פירות בחייו – ולהזין את מחשבה זו בתשומת לב בהגייה יומית או בשיטות של מדיטציה ותפילה. מחשבה זו צומחת – שכן האדם הוא עץ השדה, והשדה הינו החלל ומקום בו מתרחשים הדברים – החלל בו חלה הטרנספורמציה ותהליך השינוי, והאדם הינו העץ הדגל בשדה ההתרחשות. על האדם לטפח את הצמיחה של רצונו וכוונתו למקום חדש באורך רוח, שכן תהליכי גדילה מצריכים את הזמן הטבעי שלהם. לא ניתן לזרז את צמיחת העץ להפיק מעצמו פרי בטרם עת. גם לא מומלץ לדחוק ברצון להגיע לפרי טרם עת, שכן הפרי לא יבשיל ולא ינעם כלל לטועם אותו. לכן בט”ו בשבט יש אפשרות להבין את מהלך הטמנת הזרע או השתיל שיצמח בזמנו לעץ גדול אותו האדם רוצה, וכך גורלו הפרטי יעבור תהליך טרנספורמטיבי הדרגתי. ט”ו בשבט משול לאדם העומד על הר גבוה ומתבונן במרחב העמק, ורואה את מהלך המשך חייו ולאן היה מעוניין להגיע, מתוך הבנת התהליך והדרך שיש עליו לעשות, על מנת לממש את החזון אותו הוא רואה על פסגת ההר.

את המחשבה יש לטפח באדיקות, במשמעת פנימית שאינה שוכחת, ובגישה בסיסית של רוך ואהבה, שכן בית הגידול לדבר חדש בנפש האדם, גדל טוב ועמוק יותר עם תבלין של רכות ואהבה.

אדם יכול לבחור בלטפח בו יכולת מסוימת או תכונה מסוימת. אולי אף חזון אותו הוא היה רוצה לראות מתגשם לתוך מציאותו הפרטית ומביא לשינוי בכל רמה שהיא, ביחסי אנוש, יחסים משפחתיים, דימניקה של קריירה או עבודה ואף במצבו החומרי. כל זה מתחיל בממד המחשבה אותה על האדם לבחור כתהליך עליו ישמור לקראת השנה החדשה, המתחילה בט”ו בשבט, זמן הזריעה.

התמדה והבנה של אופיו של התהליך, וכן עיקשות מאמינה מביאים לבסוף תוצאות של פרי חדש המגיע בזמנו ובעיתו.
מכאן אנו מבינים משהו על שבעת הפירות שבהן נתברכה ארץ ישראל, הפירות הן – חיטה, שעורה, גפן, רימון, תאנה, תמר, זית. המכנה המשותף הינה האפשרות לשומרם לאורך זמן רב (תפוח – נניח, מרכיב מהר לאחר קטיפתו) וכן כדי לשומרם לאורך זמן, אליהם לעבור תהליך טרנספורמטיבי כמו היין המופק מן הגפן המיטיב עצמו ככל שעובר הזמן, וכן שמן הזית המופק מן הזיתים, וכן תאנים –המכונות דבלות, ותמרים, ועוד. כך הוא האדם, כדי להגיע אל הפרי עליו לעבור שינוי צורה או שינוי במצב בצבירה הפנימי שלו (טרנספורמציה או טרנס מוטציה) דבר המתחיל במחשבה פשוטה ומוליד דבר גדול לאחר מכן.