ט”ו בשבט – על הצורך במכה – חלק א’

ט”ו בשבט הינו ראש השנה לאילנות – “באחד בשבט, ראש השנה לאילן, כדברי בית שמאי; בית הלל אומרין, בחמישה עשר בו” (מ’ ראש השנה א’)

בראש השנה – כמו לכל דבר או מעגל חדש המתחיל התחלה חדשה – יש כוח מיוחד המאפשר בתוך ההתחלה החדשה להשפיע ולהכתיב על מהלך השנה כולה. בראש השנה בא’ בתשרי, לתוך עשרת ימי תשובה יש כוח רב להשפיע על תנועת האדם לתוך השנה החדשה ולכן נוהגים לומר “תחל שנה ובירכותיה, תכלה שנה וקללותיה”, אמירה שמשקפת את כוחו של היום בו מתחילה השנה עם כול האפשרויות והפוטנטיות של דבר חדש. כך הוא גם בראש השנה לאילנות בט”ו בשבט. ביום זה חלה הפריצה הראשונה של ניצני השקד, ניצנים שיובילו לפרי ולמה שמייחד את העץ.

לשם מה יש צורך לציין יום בו האילן כמו וקם משנת החורף? ובמה הדברים אמורים?

אין הדבר כי אם משל ומליצה על האדם ועל רוחו ועל אפשרות הגדילה שהיא סיבת הקיום שלו בעולמו, וכן נאמר – “כִּי הָאָדָם עֵץ הַשָּׂדֶה” (דברים –כ’- י”ט) . כך שט”ו הינו יום וחג הקשור להתבוננות של האדם על מעשיו ועל הפירות של מעשיו, שכן כמו שהעץ נותן פרי, כך גם האדם במחשבותיו ובדיבוריו ובמעשיו הקונקרטיים – מייצר לעצמו פירות המזינים ומשפיעים על עצמו ועל העולם בכלל.

“אמר ר’ סימון אין לך כל עשב ועשב שאין לו מזל ברקיע שמכה אותו ואומר לו גדל” (בראשית רבה י, ו)

“אין לך עשב ועשב מלמטה שאין ממונה עליו מלמעלה, ושומר אותו, ומכה אותו, ואומר לו גדל”. (זהר)

לשם מה נחוץ לו לעשב “מכה” כדי לגדול? ומה עניין ה”מכה”? מה היא באה לשרת?

כאשר העץ ישן את שנת החורף שלו והוא באינקובציה של תהליך התכנסות עוברית, הוא חי בתוך מצב שבו הוא לבדו לא יכול “להשתחרר” או לצאת ממעגל האינקובציה, הוא זקוק ל”מכה” שתעזור לו לצאת ממעגל השינה ואינקובציה.

התרבות שלקחה את עניין ה”מכה” למקומו הקיצוני ביותר הינו הזן היפני –

“טושו – מורה זן זקן מבית מדרשו של מסטר דוגן, נכנס אחר הצהריים אחד לאולם המדיטציה, שם ראה בקצה האולם נזיר צעיר בשם איישי יושב בזקיפות ומנמנם, ניגש עליו טושו בלט והיכה בו חוזקה היישר על קודקודו של איישי. איישי קפץ כנשוך נחש – שאל אותו טושו ,איפה היית? אני, אני, אני- מלמל איישי, ואמר כי נרדם לאחר שעות תרגול ארוכות, טושו היכה בו שוב על ראשו עד לזוב דם, ושאל – איפה היית? אני, אני, מלמל איישי – ניסיתי לתרגל זאזן. שוב היכה בו המסטר נמרצות ושאל – איפה היית? נפקחו עיניו של איישי – ועת היותו בוהה במורו אמר הייתי כאן כל העת. מאז הוכר איישי כאחד שהתעורר”

איישי נוכח שבעת היותו חולם וכן בעת היותו ער, הוא כאן ונוכח כל עת, והיווכחות זו פתחה את תודעתו למקום הוויה חדש – דבר שהוביל להתעוררות (סטורי) – האם למורה היו כוונות אלימות? או נטייה לאכזריות כלשהי? לא ולא, הוא ראה הזדמנות והבין את הצורך להיעזר במכה, כדי להעביר את מצבו של התלמיד ממצב צבירה אנרגטי ומטבולי של ישנוניות רדומה, למצב צבירה שונה, דרוך וחד המוביל לבהירות – ושינויי מצב הצבירה בתוך המערכת של התלמיד, אפשר את חילוף מצבו התודעתי למצב אחר, מצב שאפשר חלון וצוהר להבנה או התבוננת אחרת על מצבו הבסיסי.

זהו עניין ה”מכה” של המזל או מלאך המכה. אין הכוונה להלקאה המכוונת לייסר סתם, אלא ליצור שינוי במצבו של הצמח, כדי לעורר אותו לתנועה מחודשת, תנועה שאפשרית עקב שינויי דפוס מצב הצבירה בתוך האורגניזם של החי. כאשר מצב הצבירה משתנה מרדום לנושם או מפסיבי לאקטיבי, או מי מצב מימי למצב רוחי ויש אף למצב של אש, אזי מתאפשר תהליך טרנספורמטיבי שמשנה את כלל המערכת ואין פינה שנותרת ללא אפשרות להתהפכות ולשינוי. ולאחר שמצב הצבירה שונה והחל תהליך התנועה והשינוי, הוא ממשיך לבדו לאחר מכן, ואינו זקוק יותר לדחיפה או למכה. הוא יכול להמשיך את דרכו לבדו. ותהליך זה הינו שיקוף למצבו של האדם בט”ו בשבט , הזקוק לדחיפה או למכה קלה כדי לזוז, ולחדש את מהלך הדרך הפרטית שלו.
לכן שמו של החודש הינו “שבט” – שבט המכה, “חוֹשֵׂךְ שִׁבְטוֹ, שׂוֹנֵא בְנוֹ; וְאֹהֲבוֹ, שִׁחֲרוֹ מוּסָר “-(משלי יג כד ) או – “שִׁבְטְךָ וּמִשְׁעַנְתֶּךָ, הֵמָּה יְנַחֲמֻנִי”. (תהילים-כג ד) דויד המלך כמו ואומר – אם המכות באות ממך, יש בזה נחמה.

כך בחודש שבט – בשמו טמונה הרמיזה ל”מכה” הנצרכת כדי לנוע למצב צבירה חדש, המאפשר ראייה חדשה ודרך התבוננות אחרת של האדם על עצמו ועל עולמו.