kobyהמאה הרביעית והחמישית לאלף החמישי – (540 – 740 לספירה)
טור חמישי מתחיל את המסע והמשא המלא שלו במלפיגיים – malpigiales – בחלבלוביים – euphorbiales עם נגיעה של סדרת הסבונניים – sapindales . איכויות של משפחות צמחים אלו מתבטאות בין 540- 740 לספירה. הטור החמישי הינו טור של יציאה לעשייה, וחיפוש אחר התפתחות של כלים נפשיים הדרושים להמשך האבולוציה של האדם. הכלי המרכזי שעומד במרכז במת ההתפתחות של טור חמש, הינו ה”שכל” ההגיוני, המנתח, היודע, המבין, המקטלג, המחשב חישובים מתמטיים. מצב זה בו ה”שכל” נהפך לכלי המרכזי להבנת המציאות וכן לכלי מרכזי לחוויה של האדם את עצמו, גורם להדחקות רבות ועמוקות של שאר חלקי הנפש, ויוצר התפתחות חד ממדית של אדם שחזק בשכלו אך מנותק מרגשותיו או מחלקים אחרים בעלי אופי עדין יותר. שכל דומיננטי מייצר תפישות חיים דוגמטיות, קיצוניות, חד ממדיות, שאינן רואות את האפשרות הנוספת – אלא רק את עצמן. בתקופה זו מתגבשת התאולוגיה הנוצרית שלוקחת לעזרתה את הפילוסופיה האריסטוטלית וכלים יוונים נוספים, לטובת תפיסות דתיות קיצוניות ודוגמטיות שאינן סובלות אפשרות לקיומם של אנשים עם תפיסות חיים אחרות. דבר הבא בסתירה גמורה למסרים האוהבים והאנושיים של “ישוע המשיח”. כמו כן בתקופה זו בא מוחמד “הנביא האחרון” ומייסד את דת האיסלם, וכובש את רוב המדינות של מזרח התיכון, ויוצר תפיסה דתית מונותאיסטית מובהקת, שאף הרמב”ם אומר עליו ש”באמונת הייחוד של האיסלם אין כל דופי” (איגרת תימן) . מוחמד נלחם לבסס את תפיסתו בכוח הזרוע ללא רחם. אדם זה אחראי לרציחתם של מיליונים רבים של בני אדם בזמנו. רק בשל הבדלי תפיסת חיים, הוא רצח קהילות יהודים שלמות – לפחות מיליון יהודים מתו בזמנו, בכוח החרב והזרוע. גם בדרכו של האיסלם – כמו שמוחמד הכתיב , ניתן לראות את הדוגמתיות חסרת הפשרות, הלא סובלנית, רוצחת את כול מה שלא כמוה., ערך דתי של “מלחמת קודש”, להרוג את הכופרים הלא מאמנים, או שימירו דתם לאיסלם – האבסורד הוא, במילה “איסלם”, הבאה מן השורש “סאלם” –שלום.
שתי מאות אלו משקפות את שיא העוצמה של “התקשות” הלב לטובת התפתחות ה”שכל”. אך מרכז האדם טמון בליבו ולא בשכלו, המערכת האנושית עובדת נכון יותר להתקדמותה, כאשר ה”שכל” מהווה רק “כלי” פונקציונאלי אשר מתרגם ומבין ויודע, אך לא מכתיב את עצמו. “שכל” המכתיב לשאר חלקי המערכת את איכותו ואת דרכו, הופך את האדם לאידאי ולקיצוני, המסוגל להרג רק בגלל הבדלי תפיסה מול האחר.
וכן שכל דומיננטי – עשוי לגרום לאדם “לשכוח” את החשוב באמת, ועל אף כי “זיכרון ” הינה פעילות שכלית, אין לשכל את היכולת לזכור את תכני הוויה באדם אלא רק תכנים בעלי אופי אינפורמטיבי. ידע שאיכותו לא אינפורמטיבית, כגון ידע על ה”עצמי” של האדם (מיהו האדם באמת – מיהו במקורו) או ידע אינטואיטיבי, לא יכול להיות מנת חלקו של ה”שכל”. השכל ככלי שרת לכלל המערכת בהחלט ישמר ויזכור את הפעולות של חלקי המערכת שהביאו ידע איכותי כמו “אינטואיציה”, אך כאשר ה”שכל” הינו השולט והוא הדומיננטי על שאר חלקי המערכת, יש סיכוי רב לשיכחה של עיקר חיי האדם. שכל שוכח, הוויה לא שוכחת. שכל זוכר חלקים, הוויה זוכרת ויודעת שלם. שכל עשוי לשכוח, הוויה לא שוכחת. שכל הינו חלק והוויה הינה שלמות. לכן שיכחה שייכת לממד השכל בלבד, ואיכות השכל קשורה פיזיולוגית לפעילות המוח (ראה מאמר “מוח ועצבים – סימבוליקה גופנית נפשית”)
זו אחת מן הסיבות לשיכחה בטור חמישי שמקורו ב”פיצול” המתרחש בטור זה, בו השכל מתפתח לממדים דומיננטיים על שאר החלקים, ובכך גורם לפיצול ולנוקשות – ולכן לשיכחה של לב האדם – שם טמון המרכז והאוצר. כך שזיכרון של “שכל” הינו זיכרון סלקטיבי, האדם ישכח או יזכור על פי עקרונות של מה שנוח לו לזכור, הוא לא יזכור את כלל החלקים ואת גווניה של ההוויה – אשר זיכרונה שלו זו, הינה זיכרון המתווסף להתנסות , לחוויה, להרגשה ולתחושות. באיכות הזיכרון של ההוויה – יש ידיעה של כלל החלקים ושל טעם אחדות הניגודים השזורים והמשלימים זה את זה (לעיתים ריח קל, הוא לבדו מספיק כדי לעורר זיכרון של בית, מקום, זמן בחיים, ועוד. וזה מכיוון שחוש הריח פונה באיכות האינפורמטיבית שלו – ישר לחוויה או להוויה – וחוש זה אינו משמר זיכרון עיוני, אלא התנסותי) זיכרון סלקטיבי, מלמד על פיצול בנפש האדם., יש תכנים אותם האדם מעדיף לשכוח, תכנים שעשויים לגעת המקומות בנפש אותם האדם מעדיף לשכוח. סלקטיביות זו הינה תוצר של פגיעה נפשית עמוקה – או טראומה, שלאחריה אין יותר אפשרות לאדם לבוא במגע עם תוכן כלשהו, ואז נוצר מנגנון הימנעות, הדחקה או הישרדות, על מנת שלשמר את רבדי נפש עמוקים הזקוקים ל”הכחשה” או להימנעות ממשהו. מהלך זה של זיכון סלקטיבי, משקף שיש באדם כמה סוגי זהויות, או כמה סוגי “אני”. יש לו מרכזי כוח רבים בנפש, ולכן הוא יכול לנוע ממצב למצב, דבר הגורם לפיצול ולאי אחדות בנפש – מכאן מגיעים המושגים של הפסיכולוגיה אותה החל זיגמונד פרויד – “אגו”, “סופר אגו” ו”איד”, או אני מודע, חצי מודע ולא מודע. (חוקה המשקפת תפיסת פיצול של נפש האדם) חלוקה של מה נעים לאדם ומה שלא נעים לאדם, מה שהוא אוהב בו שייך לאני המודע, ומה שאינו אוהב בעצמו, שייך לחצי מודע או ללא מודע. הלא מודע של האדם הינו החלק באדם אותו הוא מבקר ודוחה ושונא בעצמו. אין יותר גרוע לנפש האדם משנאה עצמית, אין יותר גרוע לחינוך ילדים מביקורתיות מתמדת, אין יותר קשה וכואב לנפש האדם מפיצול עקב הדחקה והשיכחה של שאר החלקים והפוטנציאל שלה.
עקב פיצול זה – נוטה ה”שכל” להתחזק, כדי ליצור מערכות הגנה על מקומות בנפש הזקוקים לכך, ולכן “שכל” בריא הינו מתורגמן בלבד לשירות המערכות העמוקות באדם, “שכל” כזה בדרך כלל אינו נוטה לשכוח, והוא נהפך לכלי משוכלל ביותר עם פונקציות מתפתחות ולא סטגננטיות. אינטליגנציה מתפתחת הינה איכות של “שכל” המהווה כלי שרת לנפש האדם. ולא מערכת מפרדת המתפקדת כאילו שהיא לבדה, “שכל” שמתפקד לבדו, לא יוכל להתפתח לאינטליגנציה תבונית היודעת את עצמה ואת הדבר איתו היא עוסקת.
בשתי מאות אלו – 540- 740 לספירה , התפתחו לאנושות אסטרטגיות שמימשו נקודה זו, ועל כך במאמר הבא.