סקירה היסטורית – קיטניתיים fabales – חלק ב’

הנקודה העיקרית במאמר הקודם הינה – הקונפליקט בין גיבוש של שתי זהויות שונות המתנגשות זו בזו, ובאות לידי ביטוי דרך משפחת הקיטנייתיים – fabales (באמת אין ולא צריך שיהיה קונפליקט כזה, אך בזמן ההתפתחותי של הקיטניתיים, זה היה המהלך האבולוציוני של האנושות בתקופה במקבילה) . זהות אחת הינה של האדם עצמו – מהי איכותו הבסיסית, במה הוא נבדל מן האחר, ומהם הביטויים שמייחדים אותו לבדו. לעומת זאת הזהות השנייה – עדיין שואבת את כוחה מן שאריות ההשפעה מן הטור הרביעי, טור המשפחה וההזנה. זו היא הזהות של האדם עם הלאום – אני יהודי או נוצרי וכך אלאה. או “אני” עם זיהוי שבטי… כלומר ה”אני” שלי הינו הלאום או השבט, ויש לי זיהוי מלא של כל ישותי, עם הקבוצה או הקהילה וכך הלאה. כך שמה שמגדיר את הקהילה שלי – מגדיר אותי. ולכן זיהוי מסוג זה (זיהוי הקהילה) יוצר בשלב ראשון צורך של היחיד לניתוק והפרדה מן הזיהוי הקולקטיבי, על מנת שיוכל לחוש את עצמו ולהכיר את כוחותיו ולצמוח למקום חדש – בו הוא נהפך לאחד יחיד ומיוחד. תהליך זה בתוך הקיטניתיים הינו התחלתי וראשוני ולכן לא ממש “מודע” – אך הדחף לאינדיבידואליות הינו חזק ביותר, ויוצר תסיסה נפשית של תנועה- חיפוש –עשייה – ויציאה של האדם למחזות חדשים.

מהלך זה ניכר היטב בתנועה של העמים והשבטים בכל העולם במקביל למשפחה זו.

התנועה הנפשית של הקטניתיים מתחילה תהליך זה של הפרדת ה”אני” הקולקטיבי ל”אני” אינדיבידואלי, אך כמו שנאמר – זהו תהליך פריצה ראשוני, ולכן לאדם הנמצא בשלב זה, לא יהיו דרכים רבות או מילים רבות לתאר את מה שהוא מרגיש. הוא יחוש את הדחף ואת העוצמה – אך לא יהיה לו ברור עדיין לאן להפנות את העוצמה הנפשית הזאת. עוצמה נפשית חזקה ללא מילים או ללא יכולת קוגניטיבית לתאר אותה או לתעל אותה, נהפכת ממצב אנרגטי נפשי – למצב פיזיולוגי . זהו הקשר הפסיכו – פיזי שבו מצב נפשי מתמיר עצמו לגופני עקב העוצמה ואי היכולת או הכלים הנפשיים – לעסוק במה שעולה מבפנים. כך שכל סימפטום פיזיולוגי, הינו רמז והכוונה למה שהיה קודם נפשי והתהפך לגופני. בקיטניתיים – הסימפטומים הגופניים משקפים את המצוקה של הדחף והרצון להתקדם למקום של אינדיבידואל, ללא הכלים הנפשיים הדרושים לביטוי בוגר של מקום נפשי זה, כך שכל מה שנראה בקבוצה זו משקף את הצומת האבולוציונית הזאת.

להלן מספר דוגמאות מן הקיטניתיים לדרמה של ההתמרה בין גוף לנפש – עקב המתח של הצורך האבולוציוני של הפרט לעבור מזהות קולקטיבית לזהות יחידנית.

Alfalfa – בעולם צמחי המרפא – צמח זה ידוע כצמח מחזק, מזין, מעשיר ספיגת מעיים, מחייה את המערכת. בהומואפתיה כ”רמדי” – גודש רגשי, עוררות רגשית, קשיי שינה מרוב ריגוש ועוררות, לאחר ריגוש – עייפות ודיכאון, מותשות כללית של כלל התפקודים המנטליים רגשיים וגופניים. תחושת גודש בפרוסטטה, בעיות של רזון ללא קשר לכמות האכילה, תנועה בין יובש לגודש במערכת כולה.
עקב הצורך לקום ו”לעשות”, נוצר ריגוש וגודש – אך עקב חוסר היכולת להכיל את הריגוש ואת העוצמה הנפשית המתעוררת – המצב מתהפך לחולשה וחוסר אונים ,ולכן דיכאון, דכדוך ועייפות, עוקבים אחרי ריגוש חי ומעניין ברמדי זה. כלומר – אין לו עדיין יכולת להכיל עוצמה רגשית זו – ולכן העוצמה גורמת לנקודת חיות גבוהה שממנה הוא חייב לרדת.

Astragalus – בעולם צמחי המרפא – אחד מן הצמחים העיקריים להביא לחידוש ולחיזוק המערכת החיסונית – דרך חיזוק העיכול והספיגה. בהומאופתיה – תנועה קיצונית וחריפה בין מצב של גודש בקנה הנשימה, נזלת, סינוסיטיס, שיעול בגוונים רבים (יבש, ליחתי, נבחני וכו’), לבין מצבים של דיכאון וייאוש, עייפות ותחושת חידלון. קיימת נטייה לאי יציבות פיזית בתנועה הגופנית, האדם חד מגושם ללא קואורדינציה תנועתית, תחושת שיתוק וחולשת גפיים (locomotor ataxia) ברובד המנטאלי – מחשבות אובססיביות (ocd) עם נטייה לחרדות קומפלסיביות, עצבנות, אי שקט, מתח שמוביל לתחושת ריקנות וחלל פנימי.
גם פה כמו ב alfalfa רואים את ההקצנה של “הרבה” אנרגיה שרוצה להיות בתנועה ולזוז למקום אחר, אך ללא כיוון ברור לגבי הבהירות של התכלית לאן רוצים להגיע. לכן אנרגיה רבה ללא נתיב ברור, יוצרת מהלך הפוך של דכדוך ודיכאון – אנרגיה מן הסוג של הקיטניתיים, מבקשת תנועה בעלת אופי יצירתי כלשהו, אך ללא הבנה או ידיעה לאן פניהם מועדות, אותה החיות הפנימית מתהפכת להרס עצמי, ולניוון שרירי.

Baptisia tinctoria – בפטיזיה הינה אחת מן הרמדי האקוטיות המרכזיות – למרות שאינה ניתנת מספיק, אולי עקב חוסר בהבנה של רמדי זה. חווית היסוד של בפטיזיה הינה בתחושת התפזרות של חלקיו השונים. האדם חש כי ידיו, ראשו, רגליו, אברי גופו הפנימיים – מתפזרים ונפרדים להרבה גורמים. חוויה זו הינה מפחידה ביותר וגורמת לאדם לחוש כמו שהוא לפני מותו. בחוויית מוות, יש מהלך בו האיברים “נעלמים” . האדם מאבד תחושה של אבריו , כמו שיתוק או היעלמות האיברים –לחילופין האדם חש את גופו ואת עצמו כמו שהוא מתפזר ונמוג. כך שבפטיזיה מדמה את חווית המוות. מצב זה ניכר בעיקר המחלות אקוטיות מהירות או קשות, של איבוד נוזלים, דם, או טראומה מנטאלית מידית (opium aconite)
בבפטיזיה יש מהלך קיצוני ומהיר של היפרדות, דבר הנובע ממרכז פנימי לא מגובש ולא ויציב. לכן גם מה שיש לאדם אינו מוצא “גרביטציה” בתוך המבנה הפנימי של האדם, כך שזעזוע כלשהו מהווה אתגר למערכת כולה ויוצר פיזור של כלל חלקיה . זעזוע כגון , מחלה אקוטית, משבר נפשי של אובדן, הפסד כלכלי או של מעמד חברתי ועוד. (תהליך שמשקף שלב התבגרות מוקדם וצעיר)

Derris pineta – מרכז הרמדי – תחושת מחנק על ידי משהו קרוב – ללא יכולת להדוף את הגורם ה”חונק”. כתוצאה מכך באופן משתלח, בוקע מן האדם גל של אלימות מסוכנת באמת – עם מוכנות להרוג, בדרך כלל בסכין – את הגורם שהוא חווה כגורם “חונק”. בספרי ההומאופתיה –דבר זה מתבטא ברצון של ילד להרוג את אימא שלו עם סכין. האימפולס האלים ב”דריס פינטה” הינו מהיר, אלים, פתאומי ומסוכן.
הקול הפנימי של אדם כזה הינו – “אני חש מדוכא על ידי אדם קרוב אלי שאני עדיין תלוי בו לקיומי. אך הוא מחניק אותי וגורם לי לסירוס של כוחותיי ולעצירה של הפוטנציאל שלי. יש לי כעס גדול עליו או עליה, שכן אני חש את עוצמתי שאותו אדם לא הכיר בעוצמה זו. ולכן אני חש את צורך והדחף – להדוף את הגורם המדחיק והלא רואה הזה”
דרך רמדי זה ניתן לראות את הראשוניות של התפתחות האינדיבידואליות המחפשת את החלל המתאים לה לגדילה הרצויה, כשאין לה כלים עדיין לביטוי בוגר וקומוניקטיבי. וכן את הרצון להימלט מהשפעה של אימא או בית וחברה, למקום המאפשר את גדילת המיוחדות של אותו אדם, כאשר הוא עצמו חש תחת דיכוי.

כך ניתן לעבור על כל המטריה מדיקה של הקיטניתיים ולראות את הדינמיקה של רצונם לפרוץ את הזהות של הקולקטיב לכיוון של זהות פרטית – כאשר לכל רמדי יש חווית גורם מדכא מסוג אחר וביטוי הדחקה ורצון לפרוץ את הגורם המדחיק דרך ביטוי גופני וסימפטומטי אחר.

אך כאמור – כל המהלך שרואים דרך הקיטניתיים הינו משל בלבד למה שקרה באנושות בשלב התפתחותה במקומה זה. כמו שתואר המאמרים הקודמים.