kobyהמאה הראשונה של האלף החמישי – (240- 340 לספירה)
במאמר הקודם (שירת השורש של נגרג’ונה) ראינו כיצד המעברים בין התקופות המתוארות על ידי הטורים, מתאפיינים בכך שאנשים מבטאים את אותו הנושא בו הם מאמינים, בצורות שונות, כאשר אופן התיאור של הנושא בו הם מאמינים, משתקף דרך הטורים וכן דרך השורות של טבלת הצמחים. נגרג’ונה מבטא את מה שבן דודו של בודהה אמר דרך הסוטרות, באופן שמתאים למעבר המחשבתי והתרבותי – בין טור רביעי לטור חמישי. ביצירתו של נגרג’ונה ניתן לראות את מעבר התקופות, הוא עובר ממחשבה תבונית ואינטואיטיבית, למחשבה אנליטית והגיונית, כאשר השכל והלוגיקה הינם הכלים הדומיננטיים למגע עם התוכן הבודהיסטי. כך שנגרג’ונה מהווה גשר בין טור רביעי לחמישי, הבודהיזם של נגרג’ונה, הינו שונה מן הבודהיזם של בודהה, על אף שנגרג’ונה הינו בודהיסטי לחלוטין. הוא מראה בודהיזם אחר שאופיו יותר לוגי ואנליטי. טור רביעי מתאפיין בהתפתחות התבונה הפילוסופית (ראה מאמר – התבונה והנבואה) ובמעבר לטור חמישי החלק באדם שמרגיש את מה שהוא עוסק בו, לאט לאט ניזנח לטובת המחשבה והלוגיקה, הניתוח השכלי והקר. מה היא חשיבותה של התפתחות זו, בה רק השכל קיים כמו ואין רגש, בזה נדון המאמרים הבאים – דרך דוגמאות היסטוריות.
המאורע המרכזי (מבחינה היסטורית) אשר מתרחש במאה הראשונה לאלף החמישי, הינה הפיכתה של הנצרות לדת מרכזית בתרבות הרומית, על ידי קונסטנטינוס – סביב 300 לספירה. עד אז הנוצרים הראשונים נרדפו וגורשו ונאסרו ועונו קשות. קבלתו של קונסטנטינוס את הנצרות כדת מרכזית האימפריה הרומאית, משקפת התחלה של מהלך חדש – דבר זה קורה במקביל לשקיעתה של רומא כאימפריה עולמית, וכן מהלך זה מקביל לגירוש היהודים בכל רחבי העולם, ולהתחלת השתקעותם של קהילות ישראל כגולים מארצם, בארצות זרות, תחת שלטון – לרוב לא אוהד (בלשון המעטה)
דמותו של “ישוע המשיח” מהפכת לדמות מיתולוגית, כאשר ה300 שנה שמפרידות בין חייו לזמן בו הוא נודע והתקבל על ידי קונסטנטינוס לבן האל המשיח שקם לתחייה. וכך הפכו את דמותו לדמות שסביבה נוצר מערכת שכפי הנראה ישו עצמו לא כיוון לכך, והפערים בין ישו האדם כאשר חי, ולבין ישו המשיח שקונסטנטינוס עשה ממנו, הפכה את הנצרות למשהו מאוד רחוק מן המקור של האדם “ישוע”. למעשה יש פערים גדולים מאוד בין האיש לבין הדת שנבנתה סביב לדמותו, וכמעט ואין קשר בין שתי הדמויות. הקשר הינו שמי בלבד. אחת מן הסבות לפער זה טמונה בעובדה שישו שייך לתקופה של האלף הרביעי, ואילו קונסטנטינוס שייך לאלף החמישי. ותפיסת האדם והעולם – בין שתי תקופות הלו, שונות בתכלית. (על פערים אלא יבוא מאמר בפני עצמו)
שתי דתות מרכזיות קמו בתקופת הטור החמישי – האלף החמישי. הנצרות והאיסלם, אצל שניהן יש אפיונים דומים בפיצול העצום שיש בתוך הסינרגיה של התוכן הפנימי שלהם. בנצרות יש את הפער אותו ציינו למעלה, הפער בין ישו האדם לבין מה שנבנה סביבו, שנראה לעיתים תלוש לחלוטין ממסריו האנושיים של “ישוע המשיח”. (אין ספור עונו ונרצחו על “כפירה” בישו על ידי הכנסייה והאינקוויזיציה, בעוד ערכי היסוד הינם של נתינה אהבה וראיית האחר לפני המתבונן) כמו כן בתוך האיסלם יש פער שקשה להבין, בין הגישה הסופית המיסטית האנושית ורואה לליבו של הדבר והאדם, על מול הרצחנות העיוורת של מי שהוא לא מאמין איסלמי.
פיצול זה התרחש גם בתוך היהדות בתקופה זו, כאשר ההלכה נהפכה לגורם המרכזי והמאחד של הלאום היהודי, וסוד של – נבואה- רוח הקודש- מהלך שנגנז לתוך ספרי הקבלה. היה שונה ודיכוטומי ואפילו מאיים על המהלך ההלכתי של צביון הדת היהודית. הסוד נעלם בתקופה זו, ונהפך לנחלת מעטים ובודדים. לא בכדי ספר בזוהר שנכתב על ידי רבי שמעון בר יוחאי ועשרת חבריו. נכתב בסוף האלף הרביעי (בתקופת ה”מצליבים”) ונתגלה שוב בתחילת האלף השישי בתקופת ה”סולניים” (1292 לספירה) . איך ניתן להבין שהזוהר – ספר הסוד המרכזי במחשבה בקבלית, לא נודע ולו ברמז בכול תקופת האלף החמישי?? העלמות הזוהר באלף החמישי הינה תוצר של אותו פיצול של טור חמישי, אשר גנז את ה”לב” של האדם, והותיר את שכלו לבדו. מהלך הסוד והחשיפה של האדם לרובד הסוד – מצריך “תודעת לב” – דבר שהוקטן והודחק בתקופת האלף החמישי. לכן רואים כי תורת הסוד אף היא “נעלמה” עד לתקופה ראויה לה בה האדם חזר לממד הלב והשכל השזורים ביחד (בטור שישי – אלף שישי- נדון בהתפתחות זו)
גם במזרח מתרחש בתקופה זו תהליך זהה בו מה שהיה גלוי לכול ובר מגע למי אשר חפץ, נגנז לתוך חבורות קטנות אשר שומרות על ידע מיסטי – טנטרי – יוגי – מדיטטיבי, באופן שרחוק מעין הציבור, בתוך מנזרים או אשרמים מרוחקים מיישוב אדם. כך שגם במזרח רואים מהלך זהה של פיצול בין העומק ההתנסותי של ה”דת” – על מנת שלהגשים את עיקר האדם והפוטנציאל שלו, לבין בניית תרבות חברתית שאינה זהה כלל בתפיסות שלה למהלך הפנימי והעמוק של הגישה מזרחית (הגישה המזרחית הינה מהלך התפתחותי שמצריך דרגות רגישות בממדים רבים – פיתוח רגישות סנסורית, חושית, מחשבתית, ועידון של גופים עדינים שמחייבים תנאים מאוד מסוימים, מהלך זה לא היה יכול להתרחש יותר בגלוי לעין כול כמו שהיה נהוג במזרח בתקופות קדומות יותר – בעיקר באלף השני והשלישי – באלף החמישי – מהלכי ההתפתחות כאלו חייבו התנתקות מיישוב אדם –אז אחל המהלך הנזירי של מזרח כמו שהוא ידוע היום (ראה סדרת מאמרים “נזירות – משמעותה ותכליתה על פי הטורים”)
הנצרות הראשונית – ומה שנבנה ממנה בתוך הנצרות של קונסטנטינוס – אף היא התארגנה באופן של קבוצות נזיריות , שבראשיתן לא היו חלק מחיי כרך או יישוב אחר, וגם כאן מסיבות דומות למה שהתרחש במזרח, היה צורך להגן על תהליכי נפש ורוח – עדינים עדינים. תהליכים שנעשו דרך צומות – תפילה- התבודדת – התכנסות –השתוות – התכוונות ועוד, כל זה לא תאם את אופיו של האלף החמישי ומה שקרה בו כהתפתחות של ממד אחד באדם, ממד המחשבה והשכל.
באמת – הנזירות הראשונה ומי שעקב אחריה בתוך האלף החמישי, הם גיבורי התרבות האמתיים, שכן הם הלו ששמרו את המהלך האינטגרטבי של כלל חלקי האדם –
שרק כך ניתן להגיע לידי ביטוי מלא של נפש האדם בכללותה, ואמנם גיבורי תרבות הלו – ברובם היו נעלמים ונחבאים בסוד. אך הם הלו ששימרו את ההבטחה לאדם לעתיד לבוא.