kobyהמאה השמינית של האלף הרביעי 60 לפנה”ס – 40 לספירה
במרכזה של מאה זו, מתרחשת התופעה של “ישוע המשיח” – הוא מופיע במקביל למשפחת ה”ערבתיים” salicales ולמשפחת ה”מצליבים” capareles – שתי משפחות אלו מסכמות את הטור הרביעי. כל סיום טור כרוך במוות של הדינמיקה שהתרחשה באותו הטור, בטור הרביעי מה שצריך למות הינו הקשר הסימביוטי לדבר שעד כה היווה גורם תומך ומזין, כגון – מבנה משפחתי, תפיסה לאומית או דתית כגוף שמייצר זהות ותמיכה, מבנים כלכליים שתומכים אך מאידך מונעים עצמאות או אינדיבידואליות (כלוב הזהב ההיי טקיסטי) מורה רוחני שתמך וגידל, או כל גורם מזין אחר שבעבר היה לו מקום של הזנה כלפי האחר, וכעת אותה ההזנה נהפכת לגורם מעקב משחית ואפילו מרעיל. כך שהמוות הנחווה שסוף הטור הרביעי, מתגלם ומתבטא דרך ה salicales וה caparales.
התמה המרכזית שמתגלמת ב salicales , הינה עצב נוגה, עצב עמוק, עצב שלא גורע מתפקוד יומי טוב, אך האדם חי באטמוספירה תמידית של עצבות. לרוב העצבות של salicales נובעת מיחסים שמבחוץ נראים טוב, אך אחד מבני הזוג חש כלוא וללא יכולת מוצא, בדרך כלל עקב נוחות כלכלית, או נוחות אחרת שיוצרת ביטחון, אך הלב, הלב בוכה, כי הלב ביחסים נותר לבד ללא מענה וללא תקשורת ראויה לאותו אדם (גבר או אישה) מבחינה הומאופתית ה salicales מראים תמונה דומה מאוד ל nat mur – אך ההבדל הוא שב nat mur יש עצב עם וויתור על האפשרות לזכות יום אחד ביחסים הראויים להם ואילו ב saliceles החלום נותר חי, והם חשים את האובדן של לחיות ללא האהבה עם התקווה לזה, וכאן עומק העצב שלהם.
נקודה זו מתגלמת באופן בו הנוצרים קידשו למעמד דתי את סיבלו האוהב של ישוע, והפכו את סיבלו לעיקר דתי מבחינתם, כאשר הסבל שלו בא עם החסד והאהבה לאותם האנשים שהרגו אותו, וכך הוא נהפך למעונה קדוש שסיבלו משחרר את המאמין הנוצרי עד לימינו, ואפילו מכפר על חטאי המאמין. כמו כן – לאורך ההיסטוריה הנוצרית ידועה התופעה המכונה “סטיגמטה” – תופעה שבא המאמין מזדהה עמוקות עם ישוע, עד לדרגה בה הוא מפתח באופן סומטי את התופעות ישו הצלוב, חורים בידיים וברגליים שהם יוצא דם ניגר. בנצרות מיחסים לתופעה זו סמן לקדושה. מהלך של מוות סימביוטי עם הגורם בו מאמינים, קשור לתמות של סוף טור רביעי, עם המוות מן המהלך המזין ותשוקת האהבה שמובילה למוות, דבר שרואים דרך הsalicales.
עיקרון נוסף שהנוצרים קידשו בדתם הינו הצלב כסימבול לקורבן של ישוע, וכן בסימבול למותו ולתחייתו. יש לצלב משמעויות רבות, אך עיקר העניין הוא שהצלב מתרחש בתקופת משפחת המצליבים, בשל היותם בעלי ארבעה עלי כותרת. החרדל שייך לקבוצה זו, והינה בברית החדשה נאמר בבשורות –
“ השיב להם: “בגלל מעוט אמונתכם. אמן אומר אני לכם, אם יש לכם אמונה כגרגיר החרדל ותאמרו להר הזה ‘זוז מפה לשם’ – הוא יזוז, ושום דבר לא יבצר מכם.” (מתי י”ז –כ) וכן – ” אמרו השליחים לאדון: “הוסף לנו אמונה , השיב האדון: “לו היתה לכם אמונה כגרגיר החרדל ואמרתם אל השקמה הזאת ‘העקרי והנטעי בים!’ – היא היתה נשמעת לכם.” (לוקס י”ז – ה-ו)
גם המושגים האמוניים המגיעים במשל, שמופיעים בברית החדשה, נלקחים מטבלת הצמחים.
למעשה הברית החדשה כטקסט דתי שואבת את כוחה ואפילו את סגנונה ממשפחת המצליבים caparales.
בסוף הטור הרביעי יש צורך להימלט מן התא המשפחתי שעד לא מזמן העמיק והיה הכרחי, וכעץ הוא מחניק וגודם וסירוס האינדיבידואליות, וזה לשם הצורך של האדם הבוגר לרכוש לעצמו חלל עצמי והוא מודגר בו ללא הזהות המשפחתית –
אומר ישוע –” 59. ואל איש אחר אמר: “לך אחרי!” אך הלה השיב: “אדוני, תן לי תחילה ללכת לקבור את אבי.”
60. אמר לו ישוע: “הנח למתים לקבור את מתיהם ואתה לך הכרז את מלכות האלוהים.”
61. איש שלישי פנה אליו ואמר: “אלך אחריך, אדוני, אבל קודם הניחה לי להיפרד מבני ביתי.”
62. השיב לו ישוע: “מי ששם את ידו על המחרשה ומביט אחורנית לא יכשר למלכות האלוהים.” (לוקס – ט)
וכן –” 19 ויגש אליו אחד הסופרים ויאמר אליו רבי אלכה אחריך אל כל-אשר תלך: 20 ויאמר אליו ישוע לשועלים יש-חורים ולעוף השמים קנים ובן-האדם אין לו מקום להניח את-ראשו: 21 ואיש אחר מן-התלמידים אמר אליו אדני הניחה-לי ואלך בראשונה לקבר את-אבי: 22 ויאמר אליו ישוע לך אחרי והנח למתים לקבר את-מתיהם:” (מתי –ח)
כמו כן – כל טור שמסתיים, זרוע בו הזרע לטור הבה, הטור הבה הינו טור חמישי בו הלב כמוטיב תודעתי אקטיבי, כמו ונעלם, ולכן בתוך הברית החדשה יש זרע של ההכוונה לנקודה זו, כמו ואומרת לאדם – על מה אסור שיוותר.
יג אם בלשונות בני אדם ומלאכים אדבר ואין בי אהבה, הריני כנחשת הומה או כמצלתים רועשים. 2 אם תהיה לי מתת הנבואה ואדע כל הסודות ואשיג כל הדעת; ואם תהיה בי כל האמונה עד להעתיק הרים ממקומם, ואין בי אהבה, הריני כאין וכאפס.
3 אם אחלק את כל רכושי לצדקה וגם אתן את גופי לשרפה ואין בי אהבה – לא יועיל לי דבר. 4 האהבה סבלנית ונדיבה; האהבה אינה מקנאת; האהבה לא תתפאר ולא תתנשא; 5 היא לא תנהג בגסות, לא תדרש טובת עצמה, לא תרגז ולא תחשב רעה. 6 האהבה לא תשמח בעולה, כי באמת שמחתה. 7 היא תכסה על הכל, תאמין בכל, תקוה לכל ותסבל את הכל.
8 האהבה לא תמוט לעולם, אך נבואות תבטלנה, לשונות תחדלנה, דעת תבטל; 9 כי חלקית היא ידיעתנו ובארח חלקי מתנבאים אנו, 10 אך בבוא המשלם יבטל החלקי. 11 בהיותי ילד דברתי כילד, הבנתי כילד, חשבתי כילד. כשהייתי לאיש שמתי קץ לדברי הילדות. 12 עכשו רואים אנו במראה, במערפל, אבל אז – פנים אל פנים. עכשו ידיעתי חלקית, אבל אז אכיר כדרך שגם אני מכר. 13 אך כעת עומדות שלש אלה: אמונה, תקוה, אהבה; והגדולה שבהן – אהבה. (איגרת שאול הראשונה אל הקורינתים – י”ג)
(עקב רוחב היריעה של נושא זה, לא ניתן במאמר זה להראות את הקשר הלשוני ותחבירי וכיצד הם נובעים מן משפחות הצמחים הללו – שהמשך ייחוד לזה מאמר בפני עצמו)
המאה השמינית לאלף הרביעי מתאפיינת בשיא הכוח של האימפריה הרומית, וכן באכזריותה, יש לאימפריה זו אנשים חשובים והוסיפו רבות כגון מרקוס טוליוס קיקרו, שהיה בהשפעת התרבות הרומית נואם – פילוסוף – ומדינאי. היצירה של תרבות רומא עסקה בפילוסופים מדינאים וחברתיים. דבר שמתאפיין בנטייה לנוקשות בסוף טור וכן לחוסר בפיריון thiosinaminum- שמן חרדל raphanus – צנון brassica – כרוב. (היצירה ביחס למקום החברתי – דבר שעומד להסתיים בטור)
וכן במאה זו מתחילה נפילתו של בית שני וגלות ישראל – בתקופה זו יש ביעבוע משיחי חזק מאוד בתוך החברה הישראלית, אנשים חשו שהסוף מגיע, ולכן יש דמויות רבות בתקופה זו שטענו למשיחיות, ואדם הטוען להיותו משיח, לא היה דבר זר לתקופה, ולכן ישו לא היה חריג מן הבחינה הזו, והיו אנשים יותר “אקזוטיים” ממנו בתקופה, אליהם אנו יודעים מכבי יוסף בן מתתיהו. המפורסם שבהם היה בר כוכבא, אך אף הוא לא היה היחיד. בתקופה זו אנשים מן החברה הישראלית ציפו צפייה אקטיבית למשיח, ולכן אפילו רבי עקיבא לוקח חלק במשיחיותו של בר כוכבא. (להרחבה על עניין משיח ראה מאמר – “על עיקרון משיח באדם“)
שתי המאות הנותרות – התשיעית והעשירית לאלף הרביעי, הינן בסמן של המצליבים. על כך במאמר הבא.