נזירות – משמעותה ותכליתה ע”פ הטורים – חלק ב’

טור רביעי – 760 לפ”הס – 240 לספירה
בטור הרביעי מתרחש תהליך בעולם כולו – התרבויות השונות מכנסות את הידע שעבר עד כה בעל פה ובמסורות אינטואיטיביות לתוך טקסט ומילה כתובה. כולן מתרצות את המהלך הזה במידה של התנצלות ובקשת מחילה מן הרצף ההיסטורי שקדם להן (מתוך יראת כבוד למסורת שהן מייצגות, וכן להבנה שהן מבצעות פעולה שתשנה את פני ההיסטוריה שהייתה עד זמנן (ראו: אספקטים היסטוריים של הטור הרביעי – טבלת הצמחים). מסורות שהיו מועברות דרך ריקוד או שירה, דרך לחישה על אוזן, בתהליכים של עינוי והתבודדות או לחילופין דרך מספרי סיפורים (ראו: טור שני – אספקטים תרבותיים – התפתחותו של מיתוס) החלו להיכתב. בכך החלה תנועה כלל עולמית של גיבוש מבנה דתי או חברתי. דת הסובבת סביב העברה של ידע אינטואיטיבי נמצאת במהלך המאפשר שינוי והתהוות, בשעה שטקסטים כתובים מקבעים את הלכות הדת ויוצרים פיקסציה באשר ליכולת של הדת או המבנה החברתי שנוצר לעבור שינוי. לכן מעבר זה דרמתי לגבי התהוות של חיי קהילה או לאום ודת. מהלך זה התרחש בו זמנית בעולם כולו, ולכן אופייה של הנזירות, שנכחה בעיקר במזרח וגם בתוך היהדות, עברה שינוי. היא התאגדה לנזירות קבוצתית בעלת קודי התנהגות ברורים ונוקשים. דוגמה לכך היא קבוצת הנזירות של האיסיים במדבר יהודה – קבוצה ששמרה את מסורות הנבואה בישראל על עלייה בסולם העולמות עד לחוויית אור אין סוף באמצעות הזכרת שמות מלאכים – טקסים שקשורים לתהליכי היטהרות לפי ארבעת היסודות: טהרה מיסוד העפר, טהרה מיסוד מים, טהרה מיסוד האוויר וטהרה מיסוד האש. לאחר תהליכים אלו האדם פנוי למיזוג עם החלק האלוהי מעל שלו באופן מודע ובלא הפרעות. תהליכים אלו חייבו אקולוגיה אנושית מסוימת מאוד, וקבוצות אלו נוצרו כדי לאפשר תהליכים של שימור ידע המגיע מזמנים מוקדמים, ידע שהאפשרות לשמרו זקוקה למהלך של התנסות ולא של קוגניציה מתפתחת (הטור הרביעי עוסק בהתפתחות של כלי קוגניציה מודעים וכן ביסודות שמהם נבנה האני של האדם ברובד המודע ואינטלקטואלי. זו הסיבה לכך שהחלו לכתוב את הידע – העולם כולו החל מהלך של מעבר מחוויה אינטואיטיבית לתפיסה קוגניטיבית).
הפילוסוף וההיסטוריון היהודי בן המאה הראשונה פילון האלכסנדרוני, או בשמו העברי ידידיה הכהן כתב על האיסיים כי ” מספרם מגיע לארבעת אלפים ומעלה […] והם קובעים את מושבם בכפרים ולא בערים, מהם עובדים את האדמה ומהם עוסקים במלאכות שונות המרבות שלום בעולם […] האיסיים אינם צוברים כסף וזהב, אינם רוכשים אחוזות ארץ גדולות, ואינם חומדים הכנסות רבות, אלא שואפים לספק את צרכי חייהם ההכרחיים בלבד והם כמעט היחידים בעולם אשר אין להם רכוש וקניין […] אין בהם אפילו עבד אחד, אלא כולם עוזרים איש לרעהו כבני חורין […] ואשר לפילוסופיה מניחים אותה את תורת ההיגיון לאנשים הלהוטים אחרי הפטפוט, משום שאין בה צורך להשגת השלמות […] לעומת זה לומדים הם בשקידה רבה את תורת המוסר, ובעניין זה יהיו להם לעיניים חוקי אבותיהם אשר יקטן כוח השכל האנושי מהשיגם אם לא יערה עליו אלוהים רוח ממרום […] שלושה הדברים אשר ישימו להם לקו ולמשקולת: אהבת אלוהים, אהבת המוסר ואהבת הרע [חבר] […] מעלותיהם הנוגעות לאהבת הרע הן: חיבת הבריות, שוויון הזכויות, ועל כולן – שיתוף החיים […] אין לאיש מהם בית מיוחד רק לו, שאינו משותף לאחרים, אלא הבית עומד פתוח לדור בו בצוותא […] אף אוצר אחד לכולם והוצאות משותפות […] כי את הכסף שבו משתכרים בעבודתם יום יום, לא ישימו בכיסם, אלא יכניסוהו לאוצר החברה, וכל מי שרוצה לטול יבוא ויטול ויפיק ממנו תועלת” (על חירות הצדיק, פרקים י”ב-י”ג).
האיסיים, וכן קבוצות נזירות מן המזרח, הפכו ל”קיבוץ הקומוניסטי” הראשון בעולם. המגמה הייתה קבוצה המחיה את הידע הקדום ומאפשרת לכלים נפשיים אחרים להמשיך את המהלך של המשכת השפע או הידע בלא ההפרעות הקוגניטיביות של שכל או זהות פנימית מוגדרת מדי וסגורה לשינויים.
יוסף בן מתתיהו כתב על האיסיים בספרו “קדמוניות היהודים”:
“בדרך מיוחדה הם עובדים את אלוהים: לפני עלות השמש אינם מוציאים מפיהם דבר חל והם פונים אליו [אל השמש] בתפילות אשר קבלו מאבותיהם, כאלו הם מחלים את פניו לעלות. ואחרי הדבר [עלות השמש] הפקידים שולחים אותם איש איש אל המלאכה, אשר הוא יודע אותה [רגיל בה], והם עושים את מלאכתם בלי הרף עד חמש שעות ביום, ואחרי-זאת הם מתאספים אל מקום אחד וחוגרים אזור-בד ורוחצים את בשרם במים קרים ואחרי טהרתם הם פונים כולם למדור מיוחד, ששמה אינם נותנים לבוא לאיש זר, אשר לא מחברתם, והם הולכים בטהרה כהולך למקום קדוש ובאים אל מקום הסעודה הזה. ובבואם שמה, הם יושבים במנוחה והאופה עובר עליהם ומניח לפני כל איש את לחמו בסדר והמבשל מגיש לכל אחד קערה עם תבשיל אחד. והכהן מתפלל לפני אכלם, וקדם התפלה אסור עליהם לטעום דבר. ואחרי כלותם את הארחה קורא הכהן תפלה שנית. ככה הם פותחים וגומרים את סעדתם בתפלה לאלוהים המכלכל חיים. ואחרי זאת הם פושטים את בגדי הקדש ושבים לעשות את מלאכתם עד ערב. וגם בסעודת הערב הם עושים כן. ובבוא אליהם אורחים (מבני חבורתם) הם סועדים אתם יחד. ואין קול וצווחה מחלל את הדממה בבית (בעת אכלם). וכל איש נותן לחברו לדבר בסדר, ובעיני העומדים מחוץ נחשבה הדממה אשר בבית לסוד כמוס. סבת השתיקה היא, כי אין המסבים שותים יין לעולם והם מודדים את מאכלם ומשתם רק די שבעם.”
הקבוצה חייתה על פי חוקי טוהר בכמה מובנים – טוהר גופני, טוהר המידות, וטוהר רוחני. אורחות חייהם הובילו להתפתחות של יכולות נבואיות או כוחות מיסטיים אשר קשורים לטורים מוקדמים יותר. מהטור הרביעי ומעלה מתפתחת באדם ובעולם היכולת הקוגניטיבית המודעת והבוחנת, ההיגיון והמדע. להתפתחות זו נודעת חשיבות רבה, שכן מהלך האבולוציה של האדם והתרבות, השזורים זה בזה, מראה כי יש חשיבות עצומה ליכולת הקוגניטיבית על פני היכולות האינטואיטיביות. ועל כך אמרו חכמים “חכם עדיף מנביא”, שכן הנביא הוא אדם ההולך ומתפתח על דרך האינטואיציה, והחכם על דרך הקוגניציה. האיסיים, שהבינו את מהלך הדורות וראו את היעלמות העיקר שהוא המהלך הנבואי, התכנסו לתוך מבנה קיבוצי על מנת לשמר את הידע הקדום והאותנטי של תהליכי הנבואה.
ההתכנסות לתוך “קיבוץ” נזירי בטור הרביעי בא במקביל לאיכות הטור כולו – טור המבנה המשפחתי שדרכו האדם מגבש את זהותו ואת מקומו מול החברה ומשפחתו הבסיסית. הטור קשור למהלך הבנייה של האדם מתוך הבית הראשוני שבו הוא צמח, והטור מראה מהם המרכיבים ההכרחיים להתפתחות תקינה של מבנה הזהות היסודית של האדם. הטור הרביעי עוסק במקומו של האדם בתוך הקבוצה, וכיצד מקומו מול הקבוצה מזין, מחייה ומגדל אותו. זו עוד זווית לכך שהנזירות של תקופת הטור הרביעי מתאפיינת בחיי קיבוץ.