kobyשתי דמויות מן הטור השני
גלגמש הוא אל ואדם ביחד. יש לו כוחות על מיוחדים, הוא המלך של העיר “ארך” שנמצאת באזור נהר חידקל, איראן-פרס. הוא גיבור שריכז סביבו תרבות של פולחן עם הרבה כוח. הדמות שלו עברה משומר לאשור ולאכד, כך שדמותו נותרה בעלת השפעה למשך הרבה מאוד זמן. עיקר סיפור חייו מגולל ב”עלילות גלגמש”, האפוס המיתולוגי הידוע לנו העתיק ביותר עולם. בעלילות גלגמש מתגלה דמות של אדם בעל יכולות מאוד אינדיווידואליות, הוא אך מתווכח עם האל הבורא – “אאה” (או בשמו האחר – “אנכי”). לוויכוחים אלו יש משמעות גדולה, כיוון ש”אנכי” היה אל “קובע גורלות”, שקבע גורלות של שמים וארץ ונחשב לאל מתקן. בתחילה גלגמש נאבק עם אנכי, ולאחר מכן הם הפכו לחברים טובים. ייחודו של גלגמש היא בהיותו דמות של אדם אל – מתפתח, שואל, נאבק, מתמודד, מנסה להשיג עוד ולהיות עוד, לא מרוצה ממה שיש לו או ממקומו או שואף לעוד, ולכן יוצא למסעות שבהם יש הרבה התמודדויות עם גורמים על-אנושיים. המסע האחרון של גלגמש נובע מהרצון להשיג חיי נצח, דבר שידידו האל אנכי אינו מאפשר לו, ואומר לו “גלגמש, קבעתי את גורלך להיות מלך, אך לא תחיה לנצח” (עלילות גלגמש – מותו של גלגמש). דמותו של גלגמש קשורה גם ל”סיפור המבול” השומרי: גלגמש מספר לצאצאיו על המבול מפי ידידו האל אנכי – “יום חשוך של בן אנוש, הנה קרב ובא, הנחשול השוטף שאי אפשר לעמוד בפניו – הנה הוא קרב עליך, המאבק שאי אפשר להכריעו, הנה הוא בא וקרב עליך, הקרב שאין לנוס מפניו, הנה הוא בא וקרב עליך” (עלילות גלגמש). גלגמש, שעוסק בבניית העולם החדש, הכיר את העולם שקדם למבול, ומעביר לאנושות המתפתחת לאחר המבול מסורות באמצעות סיפורים ושירים. דמותו מייצגת קריאת תיגר מול האלים ואת הכוח לעמוד מולם, וכן את דמות האדם שרוצה להתפתח ולנוע הלאה.
(אם הוא זכה לחיי נצח או לא, זו שאלה עם כמה אפשרויות מכמה זוויות של מקורות מן העולם העתיק. קשה להשיב עליה, אך יש לה משמעות עמוקה ביחס לטור שני, משמעות שבאה לידי ביטוי באופיים של העצים שמופיעים בטור כגון הפיקוסים – עצים עם שורשים שכל גנן מזהיר מפניהם על שהם חודרים הכול).
דמות נוספת היא דמותו של נמרוד: “וכוש ילד את נמרוד, הוא החל להיות גיבור בארץ, הוא היה גיבור ציד לפני יהוה, על כן יאמר – כנמרוד גיבור ציד לפני יהוה, ותהי ראשית ממלכתו בבל וארך ואכד וכלנה בארץ שינער, מן הארץ ההיא יצא אשור” (בראשית י, ח’-י”ב). בספרות חז”ל מתייחסים לנמרוד כאל מי שמרד באל, ולכן שמו נמרוד. הוא זה שמארגן את בניית מגדל, מיוחסים לו כוחות מיוחדים בזכות מעיל מיוחד שאדם הראשון העביר עד לסבו חם, בנו של נוח, וחם נתן לו את המעיל: “כותונת הכבוד שעשה הקדוש ברוך הוא לאדם ולעזרו הייתה עם נוח בתיבה, וכשיצא מן התיבה לקחה חם בן נוח, והוציאה עמו, והנחילה לנמרוד, ובשעה שהיה נמרוד לובש אותה, כל בהמה וחיה ועוף שהיו רואים עליו את הכותונת באים ונופלים לפניו על פניהם, והיו סבורים בני האדם שהוא עושה מכוח גבורתו, לפיכך המליכו אותו עליהם. ואמר לעמו: הבה נבנה לנו עיר ומגדל” (מדרש הגדול- נוח). ֿמפגש מרתק התרחש בין נמרוד מלך ארך לבין אברהם אבינו (אברהם מתחיל את הטור השלישי): “נטלו תרח ומסרו לנמרוד, אמר לו נמרוד לאברהם, אתה הוא אברהם בן תרח? אמר לו הן, אמר לו וכי אין יודע שאני אדון כל המעשים, והחמה והלבנה והכוכבים והמזלות, ובני האדם כולם יוצאים מלפני, ואתה למה איבדת את יראתי?” (תנא דבי אליהו- ו’). מן המדרשים רואים שחז”ל לא העריכו את נמרוד כאל, אלא כדמות חזקה, ייחודית ואגוצנטרית מאוד, שרואה את עצמו כמרכז היקום.
(זו תפיסה חד פסיגית מובהקת, שקשורה למשפחת הלופיים והדקליים מן הטור השני. תפיסה חד פסיגית אומרת “אני הוא המרכז שהכול סובב סביבו, וכולם סביבי שחקנים בתוך ההצגה שבה אני הכוכב הראשי והיחידי”. החד פסיגי בתפיסתו את המציאות רואה באחר רק כלי למימוש רצונותיו).
מן האופי של שתי דמויות אלו ניכר דמיון רב: שניהם מולכים על “ארך” ושניהם עוברים בחוט השני לממלכות נוספות – אכד, אשור, בבל. שניהם חזקים, בעלי אופי מרדני שאינו מקבל מרות מן החוץ, שניהם קוראים תיגר על הכול – כולל על האלוהות עצמה. מכל אחד מהם נוצרה תרבות שלמה שעברה מעם לעם. מתוך דמיון זה אפשר להסיק כי גלגמש ונמרוד הם אותה הדמות, שניים שהם אחד. בתרבויות מסופוטמיה הפכו את גלגמש לאל, אך לנוכח תקומתה של היהדות מתוך תרבויות מסופוטמיה קראו לדמות זו על שם הכריזמה המרדנית שלה -“נמרוד”. הדמות נמרוד-גלגמש הותירה רושם עצום בתרבויות קדם, והמשיכה על תוך המקרא והיהדות.