kobyמבחינה בוטנית, דו פסיגיים מתחילים את חייהם (בנביטה) עם שני עלים ראשוניים, ואילו החד פסיגיים מוציאים נבט בן עלה אחד בלבד; החד פסיגיים הם קבוצה צעירה יותר, שאפשר לומר כי לא הספיקה להתמיין ולהתפתח. תכונה מהותית זו מתבטאת גם באופן שבו רמדיס מקבוצה זו מתייחסות אל העולם: דו פסיגי חי כך שאינטראקציה עם האחר היא חלק מצרכיו הפנימיים – הוא זקוק לאחר, ויש בו היכולת לפנות את עצמו למען האחר, להצטמצם בנוכחותו כדי שלאחר יהיה מקום. הגדילה וההתפתחות של הדו פסיגי מתרחשת כנגד השיקוף שהאחר נותן לו. לעומתו, החד פסיגי תופס את עצמו כיחיד – העולם כולו נברא לרשותו, וכל הסובב אותו הוא חלק בהצגת יחיד – ההצגה הפרטית של החד פסיגי. אין הכוונה לאגואיזם או לגאוותנות, אלא למצב שבו חד פסיגי, בתמימות, נבנה כיחיד, ולכן הוא כעיוור שאינו רואה את האחר. לא ממקום של “ניצול” האחר או שימוש בו, פשוט מקום ראשוני וצעיר.
מבחינה זו, החד פסיגי הופך למשוכלל יותר באופן הביטוי ההתנהגותי והחברתי ככל שהטורים מתקדמים. אם בצד הראשוני של הטבלה (צד שמאל), בדקליים ובלופיים של טור שני אפשר לראות התנהגות לא מתוחכמת, פשוטה ובסיסית וכן מבנה זהות לא מורכב במיוחד, אזי בצד המתקדם (הימני) של הטבלה, בטור האחרון של השושניים (LILIALESS) עולה ביטוי רב גוני (ולכן פחות קל לזיהוי) לאותה תחושת יסוד “יחידית” של החד פסיגי ולמצוקה שכרוכה בכך (“איך ייתכן שאני יחיד אם יש סביבי כל כך הרבה אנשים?”, “איך אשמור על היחידות שלי מול כל כך הרבה אנשים”). מול תחושה זו יש הרבה סוגי התנהגות שמחפים על קושי זה.
בין החד פסיגיים, טור הדגניים (טור רביעי – קומליים) מהווה קבוצת אמצע בין טור שני לשישי. מקום זה משקף, מנקודת מבטו של יחיד, את הצורך באיזון האיכויות הזכריות והנקביות, בתוך האלמנטים של טור ההזנה. איזון שתפקידו ללמד את האדם להפריד את עצמו ואת מהותו מהגורמים המזינים אותו – ברמה הפיזית, הרגשית והמנטלית, האישית והחברתית – כדי שיוכל לפתח מודעות גבוהה יותר.
מתוך כך עולות כמה תמות:
א. הדגניים צריכים להיות מחוברים, באחדות, בקשר עם מקום, ארץ, תרבות, או האדמה הפיזית בעצמה (חווית שייכות). לכן, אם יש התנתקות כלשהי מדבר מוכר שמביא לידי משבר זהות או הסתגלות, יש לחשוב על דגניים, החל בהתנתקות מהאם ומהמשפחה, וכלה בהתנתקות ממקום. למשל, אנשים שעלו לארץ ומסים להתערות בחברה המקומית ולשכוח את שורשיהם, או אנשים שנעקרו בכוח ממקומם: הדור של מפוני גוש קטיף הם ביטוי חברתי לנושא זה. ראיתי מקרה של בחור צעיר שחש שהוא אינו שייך יותר למדינה ולעם ישראל לאחר הפינוי מגוש קטיף. הוא קיבל trit-v שעזרה לו מאוד. רמדי זה הוא העיקרי לתחושת העקירה ממקום, ולכן חוסר שייכות. במקביל, מבחינה פיזית ייתכנו פתולוגיות של גב וכפות הרגליים.
ב. הדגניים מבקשים להיות בתוך קשרי משפחה, הם זקוקים לתחושת קבלה והזנה מן המשפחה, בעיקר מן ההורים, ובקלות הם מגיעים לתחושת נטישה ואהבה לא מוחזרת. בעיקר בדגני המאכל, למשל ב-Sacc-alb או ב-Choc, המכיל מרכיב של סוכר. בשניהם יש רגישות להזנה מצד ההורים.
ג. ניהול משק המים (האיכות הנקבית) איננו מאוזן – אין ידע איך לעמוד באיזון בתוך השפע הנקבי. לדוגמה, Arund – עם הנטייה האלרגית והנזלות, וכן Annan – עם תחושה של צריבה ודקירה אופייניות.
ד. טור ההזנה מבקש להגיע לאיזון. כפתולוגיה, לא נוצר איזון בין הזכרי לנקבי באדם, ולכן המערכת ההורמונלית (בעיקר הנקבית) והמערכת האורגניטלית אינן מאוזנות ומתבטאת גם כפתולוגיות של כליות, אברי הרבייה ומיניות לא מאוזנת, ראשונית יותר.
ה. תחושת חסר של משהו בסיסי שאינו קיים, משהו בהזנה הבסיסית נעדר.
ו. עקב הקשרם לטור ההזנה (רוב צמחי האכל הבסיסיים מצויים כאן – מחיטה, שעורה וסוכר ועד לאורז ותירס) אפשר למצוא רגישות למזונות ובעיות עיכול. קבוצה זו היא המרכזית לטיפול ברגישות לגלוטן או באלרגיה לחומר זה.
נכתב בשיתוף עם מיכל יקיר.