גוף האדם אוצר בתוכו את הזיכרונות של כל דבר שהוא חווה, מרגע חיבור זרע וביצית ועד לרגע זה (יש גישות מזרחיות הטוענות שהגוף מכיל זיכרונות שקודמים אף לחיבור הזרע עם הביצית). לאדם יש זיכרונות קוגניטיביים מודעים, ויש זיכרונות שפועלים לפי תחושת גוף שהיא תוצר של רשמים שהאורגניזם האנושי חווה לפני הופעת הקוגניציה. הרפואה הסינית קובעת שחיי אדם נחלקים לשלושה חלקים שווים:
החלק הראשון הוא מן הרגע של חיבור זרע וביצית ועד ללידה. היציאה מן הרחם חותמת את פרק חייו הראשונים של האדם. פרק חיים זה וכל מה שקורה בו משמעותיים במיוחד, מכיוון שכל מה שנחתם כזיכרון בגוף האדם נחשב לדבר שאי אפשר לשנות כלל. פרק חיים זה מושפע ישירות ממה שקורה לאימא ברובד הנפשי והגופני שלה עקב יחסים סימביוטיים עם הוולד. לכן, בתרבויות קדם היה יחס מיוחד לאישה בהיריון, מתוך דאגה לדור ההמשך. היא טופלה ונחשפה רק לרשמים בעלי אופי מרומם או מכיל.
הלידה היא השער לפרק חיים שני, שמסתיים עם ההבשלה המינית, באזור גיל 13. אז נקבעת סופית מבחינה אורגנית הזהות המינית – זכר או נקבה. עניין הלידה משמעותי ביותר, ויש לו חלק עצום בהתפתחות מאוחרת יותר. אפשר לראות דפוסי חיים עקב אופן הלידה, למשל לידת מלקחיים. שהיא לידה המותירה רושם אלים מאוד על הוולד הרך, עשויה להפוך בגיל מבוגר לחוויה לא מודעת של איום קיומי תמידי; לידה קיסרית מתוכננת עשויה ליצור חוויה של חוסר בקיאות חברתית בגיל מבוגר יותר – האדם ילך בעולם עם תחושת תימהון וחוסר הבנה מה רוצים ממנו (על אף שידע למצוא את מקומו בעולם). יש עוד משמעויות רבות למה שקורה לאורגניזם בשעת הלידה, וכל התורות האסטרולוגיות הן פועל יוצא של נקודה זו – הן טוענות שבשעת הלידה נקבע “גורלו” של אדם עקב מצב הכוכבים באותה נקודת זמן. נקודה נוספת חשובה על פי גישות מזרחיות – מצבם של ההורים בזמן העיבור, כלומר בזמן המגע המיני שבו נוצרה ההפריה של זרע וביצית, קובע את דרגת החיות שתהיה לוולד. אם ההורים אינם חשים בטוב, מבחינה גופנית או נפשית, בזמן העיבור, אז הילד ייוולד חלש יותר עקב החשיבות של מצבם הכולל. ככל שהם במצב חיוני ונפשי גבוה יותר, זה יאפשר העברה חיונית טובה יותר (דבר זה מעורר מחשבה לגבי ילדים שנולדו בהפריה, נושא שמתפתח בתרבות הנוכחית). מצבם של ההורים מכתיב “רשמים” משמעותיים ביותר להתפתחות אנרגטית תקינה.
הילדות היא פרק חיים שני, ובו יש לאדם יותר יכולת בחירה ושינוי.
החלק השלישי נמשך באופן יחסי זמן רב יותר – מן ההבשלה המינית ועד למוות. חלק זה הוא ארוך ובו מתרחשת הדרמה של חיי אדם. הסינים טוענים ששלושת החלקים שווים באורכם, וזה משום השוני שבחוויית הזמן: הזמן נחווה כנצח כשהעובר משתנה וגדל ברחם האם. הזמן הוא דבר יחסי עקב הבדלי התודעה שחווה מישהו (ההומאופתיה טוענת, אל מול הרפואה הסינית, שגם רשמים מן החלק הראשון הם בני שינוי וטיפול, מתוך הנחה שיש טראומה בגיל שקדם ללידה ומתוך טענה שכל דבר שמופיע כסימפטום אפשר לעבוד אתו, לשנות ולרפא). פרק החיים השלישי הוא החלק המודע של חיי האדם. אז אופיים של הזיכרונות ידוע כבר באופן יותר קוגניטיבי, הקוגניציה המתפתחת אינה ישות אחת ואחידה (היא יכולה להיות כזאת, אך נדיר לפגוש אדם כזה) היא בדרך כלל בעלת רבדים רבים, כאלה שיוצרים את מה שמוכר כתת מודע או חצי מודע, מושגים שניתנו עקב פעולה של הדחקה או חוסר בשלות לעמוד מול לחצי קיום בגיל מוקדם. אך תמיד ברשמים וכל מה שהאדם חווה כל ימי חייו (וגם אם הוא עדיין אינו מוכן לעמוד מול חלקים קשים בו שהוא חווה). הכול יישאר כזיכרון פיזי במקומות מסוימים בגוף. המערכת האנושית חכמה מאוד -לכל זיכרון יש מעין מגירה, וכך כל איבר בגוף או כל אזור בגוף, ואפילו כל תא בגוף, משמר זיכרונות או רשמים שיש לאזור כלשהו זיקה לנושא מסוים וספציפי. אם אדם מסוים מפתח כאב כלשהו אין זה מקרה, ויש משמעות עמוקה לכאב ולמיקומו בגוף. הכאב הוא זיכרון של חוויה שנשמרה בגוף וכעת צצה לה, מפני היכולת של האדם לעבוד עם חוויה זו, דבר שבעבר לא התאפשר. ועל כלל זה מבוססת הופעתן של כמעט כל המחלות. מחלות לא פתאום קורות, הן קורות עקב תהליכים גופניים ונפשיים, ויותר נפשי מאשר פיזי. וכל הדרמה הזאת היא למען התפתחותו של האדם והלמידה שלו את מה שעליו לעבור או את מה שעליו לעבור דרכו כדי שיוכל לפתח כישורים הכרחיים להתפתחותו. יהיה אפשר לדעת ולהבין הרבה על מצבו של האדם רק לפי האפיונים של המחלות הפיזיות, עקב הקשר הגופני והנפשי ועקב היותו של הגוף מראה משקפת מדויקת להפליא, וכן עקב היותו של הגוף סדור היטב לשמירה הגיונית של דפוסי נפש או זיכרונות ממש.
בסדרת המאמרים הבאה אנו נפתח את הנושא זה של יחסי גוף ונפש איבר אחר איבר ואזור אחר אזור, על היבטיהם הגופניים והנפשיים, כדי לספק כלי להתבוננות פרטית של האדם על עצמו, וכן אפשרויות לשינוי של דפוסים שאפשר לגעת בהם.