“מי שנטש את ההבל, כמוהו כתינוק” (לאו טזה- טאו טה צ’ינג – נ”ה)
לכול צורת קיום בעולם, יש חוט שידרה – מרכז או ציר – אשר כול אברי גופו, או אברי הביטוי שלו, נעים סביב אותו הציר. לגוף האדם יש ציר או חוט שידרה כשם שלעץ יש מרכז המכונה גזע, כך לעולם החי כולו – לכול מין ומין יש את הציר של מבנה גופו או נפשו אשר אותו הציר מהווה את המרכז ואת הנקודה הפנימית אשר מאחדת סביבה את כול ביטויו של אותו החי. אם יש לאדם ידיעה והכרה של אותו יסוד פנימי או ציר (גופני או נפשי) אזי האדם אוחז במרכז העניין וכך הוא זוכה לידיעת יסוד שכול הפרטים השונים של אותו ייצור חי נסמכים עליה. מכיוון של פרטי גופו האדם הינם ביטוי לציר היסוד הפנימי שלו, אזי על פי אבריו ניתן להסיק על היסוד העמוק שלו. שכן כול האיברים הינם ההמשכיות (extention) של המרכז, כול האיברים מבטאים את המרכז וניזונים מן החיות שלו. לכן כל כך חשובה ההבנה של מהו המרכז – מי שאוחז במרכז של משהו, אוחז בכל פרטיו בעת ובעונה אחת. זה מה שמכונה “ידיעת מהות”, ידיעת מרכז הדבר אשר באמצעותו כול הפרטים מובנים וכן הכול מובן בסדר מופתי, שמסתדר בהיגיון צרוף, סביב נקודת המהות. אם נקודת המהות לא הובנה כראוי, או שיש כי האדם מדמה לעצמו כי יודע הוא (שעה שאינו יודע) וכן אדם שחש את המבוכה והבלבול של המחסור בהבנה, אזי האדם חי במבוכה גדולה ועל בסיס מבוכה זו, האדם נוטה לפעול בחוסר שיקול דעת ולעשות שגיאות או טעויות רבות, אשר תוצאותיהן עשויות להיות מורכבות והרות גורל.
סימנים לאדם שיודע – ביטחון שקט ועמוק, ניראה כמהסס בכול, זהיר, עניו, וותרן, פשוט, ידיעת הזמניות וחלופת הזמן, ידיעת היחסיות של מה שהוא אוחז בו, קבלה מלאה של מציאותו היחסית, יכולת פנימית של קבלת האחר השונה ממנו וכן יכולת גמישות פנימית של שינוי עצמי ללא נוקשות יתר במה שיש לו כעת, גישת יסוד של הומור סלחנות וחסד למוגבלות של עצמו ושל הסובב, בגרות נפשית עמוקה שאינה רואה עצמה כמרכז. (איכויות של אדם “צעיר” – אין קשר לגיל כרונולוגי)
סימנים לאדם שאינו יודע – נוקשות, פנטיות, חד צדדיות, “אני צודק – אתה טועה”, עקשנות, יהירות, ביטחון רברבני, נטייה לשפוט את הסובב לחומרה. (איכויות של אדם “זקן” –אין קשר לגיל כרונולוגי)
כשם שלאדם או לעולם החי וכן לעולם הצומח, יש מרכז וציר, שכל ביטויו השונים הינם שלוחות וזרועות של אותו מרכז, כך גם
לכול “רמדי” או תרופה הומאופתית, יש ציר ומרכז, אשר אם אותו ציר וחוט שידרה של ה”רמדי” נתפס והובן כראוי, אזי יש להומאופת הבנת יסוד לגבי ה”רמדי” – מהו איכותו ומה הוא מסוגל לעשות הכול מצב קליני נתון. ובאם ההומאופת מבין את המרכז של ה”רמדי”, אזי כול הפרטים הקטנים על שלל הגוונים שלהם, מסתדרים ומובנים באופן מופתי, ונוצר היגיון פשוט ועמוק לגבי האיכות הבסיסית של אותו ה”רמדי” על כול שלל ההיבטים שלו. לכול “רמדי” כידוע, יש הרבה מאוד סימפטומים, ואם הניסיון ללמוד “רמדי” הינו על פי שלל הסימפטומים, אזי נוצר תהליך סיזיפי וקשה ללמידה. לרוב קשה ללמוד כך שכן לא תמיד ניתן למצוא את ההיגיון הפנימי של ה”רמדי” רק לפי לימוד הסימפטומים שלו, ולכן יש תחושת בלבול ומבוכה, עם חוסר וודאות לגבי האפשרות לבחור סימפטומים נכונים ולהבין את המשמעות שלהם ביחס להופעתם אצל המטופל.
(ליחס של הופעת הסימפטום אצל מטופל, יש משמעות עצומה, שכן אותו הסימפטום המופיע אצל שלושה אנשים שונים, משקף דבר אחר, למשל – הסימפטום של בחילה בזמן נסיעה באוטו, אצל אחד זה תוצאה של מע’ עצבית חלשה, אצל האחר תוצר של רגישות בעצב האוזן הפנימית לאחר דלקת מקומית, ואצל השלישי תוצר של הרעלת מזון או רעל אחר, אשר הוציא את איזון מן המערכת –כך שלא הסימפטום לבדו חשוב, אלא האופן בו הסימפטום מופיע אצל המטופל – דבר שלא שיכול להיראות בלימוד שטחי של המטריה מדיקה ההומאופתית, כאשר לומדים מה שניקרא בהומאופתיה flat material medica, אך אם יש הבנה לגבי הציר של ה”רמדי, וכן ולגבי משמעות הופעתו אצל המטופל, אזי קל וברור לבחור את ה”רמדי הנכון)
יש שלומדים את המטריה מדיקה בעל פה, על מנת שלהכיר את כלל ההיבטים של ה”רמדי” בעל פה, אך זוהי עבודה קשה מאוד ולא תמיד נותנת את הפרי הרצוי שהוא היכולת להכיר ב”רמדי ” הרלוונטי במצבים קליניים בזמן הופעתם, וזה עקב מירב הפרטים ואין סוף הזווית של כול “רמדי” שניראה מבחוץ כנטול הגיון. השאיפה של הלימוד של המטריה מדיקה צריך להיות בלתפוס את העיקר ואת הציר (חוט שידרה) של כול “רמדי”, ואז הלימוד נהפך להגיוני וקל וכן מאפשר ללומד לזכור את שלל הפרטים, דבר הנהפך למלאכה קלה יותר שכן ההיגיון מראה את משמעות הסימפטום ביחס לציר, ואז יש לו משמעות וסיבה. וכשיש סיבה והיגיון למהלך לימודי זה, יש אפשרות לזכור ולהטמיע את הידע הרחב הזה.
על דוגמאות של “רמדיס” מן המטריה מדיקה ועל איך ללמוד, וכן על דוגמאות קליניות, כל זה במאמר הבא.