איוב נ”ג, אחרית דבר

אחרית דבר:
1- האם השתנה העולם מייסורי איוב?
2- מה השתנה בעולם מייסורי איוב?
3- כיצד היה העולם לפני ייסוריו וכיצד היה העולם לאחר סיום תהליך הייסורים?
4- מתוך ההנחה כי לייסורי איוב יש חלק בתמורות דרמטיות בשינוי עולם, מה בתהליך שעובר איוב מהווה כוח המשנה עולמות?
5- מה טיבעו של התהליך שעבר איוב?
6- האם ניתן להסיק מתהליך איוב בייסוריו על מצבם הקומי של כלל בני האדם?
7- האם התהליך שלו פרטי כך שלא ניתן להסיק מסיפורו הביוגראפי על מצבו הקיומי של האדם ביחס לייסורים ולסבל?

סיפורו של איוב עשיר ורב גוני, יש בסיפורו זוויות ואפיונים רבים, לעיתים הסיפור קיומי ונוגע במיתר של דופק החיים, ולעיתים הוא משל לנושאים אחרים.
לעיתים הסיפור פילוסופי, ולעיתים אמוני –דתי.
לעיתים הסיפור אישי, ולעיתים הסיפור מספר על מצבו העקרוני של האדם בעולם.
לעיתים הסיפור אנושי, ולעיתים אלוהי.
לעיתים הסיפור בממד הארצי, הגשמי ולעיתים הסיפור מבטא מצבים תודעתיים, אנרגטיים ואף אסטראליים (כוכבים ומזלות)
הסיפור אם כן, מורכב ורב שכבתי..
בסיומו של הסיפור כולו, בסוף התהליך אותו עובר איוב ניתן לראות את מהלך הדברים כמשל בתוך הסיפור הביוגראפי.
וכך יש להבין את אחרית הסיפור כמשל המסביר ומלמד על טיבעו של התהליך כולו ועונה לשאלות שנשאלו למעלה.

חלק א’ של המשל, פרק א’:
יש איש מיוחד בארץ עוץ שהוא:
“אִישׁ הָיָה בְאֶרֶץ עוּץ אִיּוֹב שְׁמוֹ וְהָיָה הָאִישׁ הַהוּא תָּם וְיָשָׁר וִירֵא אֱלֹהִים וְסָר מֵרָע”(א,א)
כך מתחיל הספר, בפסוק זה המכריז על איכותו המיוחדת והייחודית של איוב.
הפסוק הבא מלמד על תולדות איוב, מהן התולדות של ייחודיותו:
“וַיִּוָּלְדוּ לוֹ שִׁבְעָה בָנִים וְשָׁלוֹשׁ בָּנוֹת” (א,ב)
איוב הוא שורש לילדיו, הם ביטוי המיידי לסוג האדם שהוא.
לאותם הילדים, יש אורחות חיים מסוימים:
” וְהָלְכוּ בָנָיו וְעָשׂוּ מִשְׁתֶּה בֵּית אִישׁ יוֹמוֹ וְשָׁלְחוּ וְקָרְאוּ לִשְׁלֹשֶׁת אַחְיֹתֵיהֶם לֶאֱכֹל וְלִשְׁתּוֹת עִמָּהֶם” (א,ד)
תגובתו של איוב לאורחות חיים אלו של יוצאי ירכיו – תולדותיו:
“וַיִּשְׁלַח אִיּוֹב וַיְקַדְּשֵׁם וְהִשְׁכִּים בַּבֹּקֶר וְהֶעֱלָה עֹלוֹת מִסְפַּר כֻּלָּם כִּי אָמַר אִיּוֹב אוּלַי חָטְאוּ בָנַי וּבֵרְכוּ אֱלֹהִים בִּלְבָבָם כָּכָה יַעֲשֶׂה אִיּוֹב כָּל הַיָּמִים” (א,ה)

הנמשל – את מה הוא בא לתאר, על מה הוא בא לספר:
א- אין לילדים שמות, לאמור: אין להם חשיבות אינדיווידואלית. הם מחוסרי אישיות שהיא בעלת משמעות. אם הייתה משמעות לזהות או לייחודיות שלהם, היה להם שם.
ב- הם עשרה ילדים, שבעה בנים ושלוש בנות, שהם משל ל10 ספירות בלימה מספר היצירה המיוחס לאברהם אבינו.
כאשר 7 הבנים הם בחינת 7 ספירות תחתונות: חסד, גבורה, תפארת, נצח, הוד, יסוד ומלכות.
ושלושת הבנות הם בחינת שלושת הספירות העליונות: כתר, חוכמה ובינה.
כאשר איוב הוא בחינת השורש (אלוהים) וילדיו הם הענפים של השורש (בריאת עולם)
ג- הבנות הן הגבוהות, הבנים הם הנמוכים. לאמור כי איכות נשית היא העקרונית בעלייה לממדים העליונים של אצילות (לפי סדר ארבעת עולמות אבי”ע) המקום ממנו מתחילה השתלשלות תהליך הבריאה.
אצילות (ממד זה מקביל ל 3 ספירות ראשונות: כתר, חכמה, בינה) זהו מקום ששם חטאי בני האדם לא מגיעים, לא משפיעים ואינם לוקחים חלק בממד זה.. זהו ממד נשי, נקבי.
הבנים הם בחינת השתלשלות הממדים עד להגשמה החומרית, לכן הם באיכות הזכרית המאפיינת אותם, שם יש הגשמה, עשייה, פעילות, בחירה, יכולת לשנות דברים ומציאויות שונות. כל אלו איכויות זכריות באופיין (3 הממדים: בריאה, יצירה, עשייה – מקבלים ל7 ספירות תחתונות)
ד- האיכות הזכרית (7 הבנים) עושים משתאות וחגיגות, הבנות מצטרפות ובאות ממקומן למקומם של הזכרים לאותה החגיגה.
לאמור: הגבוה (הנשי, הנקבי, היולד, ממד האצילות) אינו מכיר את עצמו ואת ערכו, אין הגבוה מהווה “כוכב צפון” לכל הסובב. למעשה הוא איבד את עצמו לדעת.
כלומר יש אנרכיה ובלבול, חסר הבנה וחיסרון ידיעת האיכות האישית האינדיווידואלית של הגבוה את עצמו.
הגבוה היה אמור להיות יסוד שאינו משתנה, שהוא קבוע במציאות, אך הוא ירד ממקומו הטבעי ואיבד עצמו בחומר.
ה- הילדים מבלים זמנם וחייהם בחגיגות ובמשתאות:
לאמור: אורח חיים בזבזני, עצלני, ללא חזון, ללא כיוון, ללא הגדרת מטרה, ללא תכלית מעבר להנאה המיידית (האם האדם נולד לחגוג כל חייו? ללא עמל, ללא כיוון ומטרה?)
ו- איוב בחרדה עמוקה ממראה עיניו על אורחות חיי צאצאיו, הוא עסוק בכל יום לכפר על חטא אפשרי שאולי קרה ואולי לא קרה.
לאמור: הדברים אינם במקומם, יש משהו שלא ניתן לגעת בו עד הסוף שאינטואיציה סמויה אינה מניחה ואינה מאפשרת שקט ושלווה, הדוחפת את איוב לפעולות שאינן נכונות.
ז- האופן בו איוב פועל ביחס למשהו קשה שהוא חש שאינו יודע להגדיר זהו דרך הפולחן:
לאמור: איוב אינו יוצא בפעולה חינוכית מול ילדיו, הוא פסיבי לחלוטין כהורה, לא מציב גבול ולא מראה כיוון חינוכי, רק מקריב פולחן.
הוא – ראש המשפחה, פסיבי, רפוס, ללא הכוונה של ילדיו.
הוא כראש, כמקור להמשכיות שלו, אינו יודע להראות על טוב מול רע. על רצוי מול מגונה. על דרך נכונה מול דרך שיש להיזהר מפניה.
הוא לא יודע מהי הדרך, אין הוא עצמו במקום הנכון, לכן אינו יכול להיות שורש יציב לילידיו.
סיכום:
עולמו של איוב כייצוג לעולם בכלל, זהו עולם מבולבל, יצרי, שם איכות זכרית פרועה משולחת רסן, שם אין סדר נכון במובן החברתי, משפחתי וכן במובן של אופן התנהלות המבנה הגופני נפשי באדם הזקוק לאיכות זכרית ונקבית כפי שיילמד בסוף הסיפור.
במקום זה, איכות זכרית פרועה מדי ואיכות נקבית שאינה מכירה בערכה ולא יודעת את עצמה.
זהו משל למקומו של האל מול בריאתו.
ח- מהי המשמעות של סדר אורגני נכון (גוף-נפש) בתוך הסיפור של 7 בנים זכרים פרועים משולחי רסן ו3 בנות שהן היסוד הגבוה, שהן אינן מכירות את עצמן:
שסדר גופני-נפשי מסוג זה, לא כשיר למפגש עם האל.
בשעה האדם כאן לשם ההתפתחות למסוגלות לקשר עם האל, כאשר קשר זה הוא המקנה לאדם את ייחודיותו וזהותו, המבנה כפי שהוא מסודר בפרק א’ (במשל לחלקים השונים באדם) אינו כשיר לתכליתו שהיא ההכנה למפגש עם אלוהים.

מסקנת ביניים, כך נראה העולם טרם ייסורי איוב:
1- עולם זכרי, נטול איכות נשית מולידה, עולם של קושי ודין, של נוקשות וחיסרון ההיגיון.
2- זכריות פרועה, יצרית, ששכחה את תכליתה.
3- התנהגות תרבותית כאוטית ללא היגיון ברור, ללא כיוון התפתחות ברורה.
4- הנהגה שאינה יודעת את הדרך.
5- אדם שכוחות גופו ונפשו מעורבבים, ללא סדר והיגיון מי משפיע על מה, מדוע ולאיזו תכלית או כיוון.
6- עולם בו איש הישר בעיניו יעשה. במובן החיובי והשלילי כאחד.
7- עולם במבוכה, עולם שאינו מכיר את אלוהיו, כאשר ההיכרות עם האל – היא פולחנית, מחזורית, אוטומטית, המשרתת קהילה וציבור, אך לא את הדבר שלשמו יש פולחן שהוא ההליך לשם הכשרת החיבור והקשר לאלוהות. כלומר – תרבות עיוורת, הנוטה לניוון הדרגתי מתמיד.

חלק ב’ של המשל והנמשל, סוף הספר, פרק מב, לאחר סיום תהליך הייסורים, מה הייסורים פעלו, מהן תוצאות הייסורים, לאן הייסורים הובילו:
א- “וַיהוָה בֵּרַךְ אֶת אַחֲרִית אִיּוֹב מֵרֵאשִׁתוֹ” (מב, יב)
סופו של איוב וכך כמשל – של העולם כולו, טוב מראשיתו.
תהליך הייסורים אם כן, היה הכרחי למען אחרית טובה מן הראשית.
יש ברכה שהיא צפונה וממתינה לאדם לאחר שתהליך ההתהוות יסתיים.
ב- ” וַיְהִי לוֹ שִׁבְעָנָה בָנִים וְשָׁלוֹשׁ בָּנוֹת” (מב, יג)
אותו המבנה של 10 ספירות בלימה נותר על קנו.
אך כעת החלק התחתון של 7 ספירות תחתונות, מכונות “שִׁבְעָנָה בָנִים”. קודם “שִׁבְעָה בָנִים” ועכשיו “שִׁבְעָנָה בָנִים”.
לאמור: כעת הבנים עם איכות נקבית (שִׁבְעָנָה) איכות המקבלת וסופגת ומוכנה לדבר שיבוא מגבוה ויגדיר לאיכות הזכרית את המטרה, התכלית, ואת הזהות האישית עצמה שבחלקה כרוכה בתנועה של הזכר לתכלית ובחלקה יש לה כבר את עצמה.
ג- “וַיִּקְרָא שֵׁם הָאַחַת יְמִימָה וְשֵׁם הַשֵּׁנִית קְצִיעָה וְשֵׁם הַשְּׁלִישִׁית קֶרֶן הַפּוּךְ” (מב, יד)
כאן יש מהפך, לשלושת הבנות שלפני הייסורים לא היה שם, כעת הן עם שמות ולא הבנים שהם נותרים מחוסרי שם וזהות.
שלושת הבנות מקבילות לשלושת הספירות הראשונות:
כתר – הָאַחַת יְמִימָה
חכמה – הַשֵּׁנִית קְצִיעָה
בינה – הַשְּׁלִישִׁית קֶרֶן הַפּוּךְ
לאמור: שלושת הספירות שהן ממד אצילות, שהן אינן קשורות בעולם המעשה ולכן אינן מושפעות ממנו, כאשר הן הביטוי וההשתלשלות המיידית מן האל עצמו, מקבלות כעת שם והגדרה אינדיווידואלית ההופכות אותן ליסוד בלתי משתנה, לשורש קבוע במציאות, למקור יניקה ל7 הספירות התחתונות.
כעת השורש מוגדר בשם. כעת ניתן לפנות לשורש, כעת הוא ידוע.
ד- האיכות הנקבית עיקרית מן הזכרית.. היא חשובה יותר, היא זו המקבלת הגדרה מול הזכר.
לאמור: כל העולם כולו כנקבה מול אלוהים אל עולם. הוא בחינת זכר המשפיע זרע לעולם. והעולם כולו בחינת “מקבל” (איכות נקבית) מול האל, כאישה מול בן זוגה.
העולם נקבי מול האל שהוא (כביכול) זכרי.
ה- משמעות שמות בנותיו של איוב:
כתר – הָאַחַת יְמִימָה: הממד ששם נברא הזמן, ששם החל הזמן, ששם יש הקצבה חילוק ומתן איכות מאובחנת לזמן ( ימים, חודשים, שנים)
חכמה – הַשֵּׁנִית קְצִיעָה: הממד שהפך מודע לעצמו, שקצב וחתך והקציעה את הדבר עד שהדבר קיבל צורה ברורה ומאובחנת. כפסל המפסל את חומר לצורה, כנגר הבונה מן העץ כלים.
בינה – הַשְּׁלִישִׁית קֶרֶן הַפּוּךְ: הממד שם הדברים מתהפכים ומקבלים תנועה, יכולת לשינוי, להתמרה וטרנספורמציה, דרך קול (קרן) המוביל להיפוך ולתנועה של הדברים (הַפּוּךְ)
המקום ששם מתחילה התנועה והמסע של תהליך ההתהוות (בירידה ל7 ספירות נמוכות שהם 7 הבנים, המקבלים מן הבנות, ובכל זוכים להגדרה אישית עקב מה שקיבלו)
ו- “וְלֹא נִמְצָא נָשִׁים יָפוֹת כִּבְנוֹת אִיּוֹב בְּכָל הָאָרֶץ”
מהו יופי?
מהם הקריטריונים להגדרת מושג היופי?
מיהו המכוער ומיהו היפה?
א- מי שתוכו כברו – יפה
אחד פה ואחד בלב – מכוער
ב- חי את חותם האל שבנפש – יפה
חי זהות שאולה – מכוער
ג- פיו וליבו שווים – יפה
פיו וליבו, שני ממדים שונים – מכוער
ד– כנה וישר – יפה
מניפולטיבי ופוליטיקאי – מכוער
ה- נאמן לעצמו ולדרכו – יפה
הולך בדרך לא לו – מכוער

בנותיו של איוב יפות, הן חיות את ממד הספירה שהן נובעות ממנה באופן הישיר, האוטנטי והמדויק ביותר.
הן מגשימות את איכות האל שבתוכן – בדיוק. לכן הן יפות כמו שלא נראה עד כה בארץ, דבר העומד לזכותו של איוב על דבר הדרך שעבר, על שהיה לאיש.
איוב הוא שורש לבנותיו, לאמור:
הוא בחינת אלוהים המדבר אותו, ואילו בנותיו הן היצירה והביטוי המיידי של איכות אדם-אלוהים כמו איוב, המתגלם דרך בנותיו ביופיו, בטהרתו, ברמת הדיוק של ביטויו ההתנהגותיים המבטאים את טביעת אצבע האל שבנפשו.
איוב הוא שורש כדוגמת האל, ובנותיו הן היצירה שהיא ביטוי ישיר למי שהוא, להישג עליו הגיע ברמת ידיעת האל שבו.
ז- “וַיִּתֵּן לָהֶם אֲבִיהֶם נַחֲלָה בְּתוֹךְ אֲחֵיהֶם”
לראשונה במקרא, בנות מקבלות נחלה בזכות מה שהן ומי שהן, ללא קשר לנישואין או לאדם נוסף.. זהו המקום הראשון במקרא (אולי היחידי) שאישה או איכות נשית אינה כרוכה או קשורה לגבר או לאיכות זכרית.
לאמור: הנשים חשובות וגבוהות מן הגברים.
הכתוב מלמד על שבירת מוסכמות חברתיות כאשר איוב מייחס לבנותיו איכות שהיא לפחות שוות ערך לבניו. הכתוב מעלה את ערכן של הבנות בערך רב מול הבנים (עקב היותן בעלות שם)
הן זוכות למעמד של בעלות “נחלה” .
לאמור: הן הופכות להיות מציאות מצד עצמן ללא כל קשר לשורש ממנו הן נובעות.
דבר נוסף: כעת לבנות יש שם, כעת לשורשים באלוהות יש שם, יש נגישות, יש דרך ברורה לגשת לגעת ולהיות חלק מן האלוהות.
כעת לאיכות האל והדרך לגעת באלוהות יש נחלה ומקום בעולם, עם שם מוגדר לאיכות הדרך, למהי אותה הדרך (ימימה-כתר, קציעה-חכמה, קרן הפוך-בינה)
כעת אלוהים אינו רק בשמים, הוא גם שם אך גם פה בארץ.

מסקנות עד כה:
1- העולם כעת הוא באיכות נשית- נקבית, ולא זכרית. עולם שהוא על צד החסד ולא על הדין.
2- העולם כעת מסוגל לקשר עם האלוהות.
3- העולם עבר ממצב כאוטי לסדר המסוגל לתכליתו, במובן הפסיכו-גופני, החברתי ולכן גם במבנה של סדר השתלשלות העולמות.
4- לאיוב, לדרכו לייסוריו יש חשיבות מרכזית באופן בו העולם התהפך למקומו החדש והמתוקן, עקב תהליך ההשלה של מה שלא שייך, של ההמתה של זהויות כוזבות והלידה לזהות האמת היא הבנויה ומבוססת על חותם אלוהים בנפש איוב.
5- דרך המסע של איוב, העולם עבר למקום ששם היכולת של כל אדם לזכות בהגדרה אישית שהיא על פי חותם האל שבנפשו, הפך לאפשרי.
נקודה זו, היא אחת מן המרכזיות והחשובות שבסיפורו המתהווה של איוב, במסוגלות להכיר ולזהות את חותם האל בנפש האדם באיכותה ואז בשמה..
לפני תהליך ההתהוות של איוב, לא היה הדבר אפשרי, לאחר תהליך ההתהוות שלו, הדבר הפך לדרך ברורה וסלולה כמו שהסיפור בשלבים השונים שלו מראה.
המהפך המרכזי בתהליך איוב זהו בכניסה של האדם לתוך עצמו, להבנה שלעולם החיצוני אין ממשות ביחס ליסוד הקיומי המולד שיש בו.
לעצירת הגישה או התפיסה השמה את משקל הכובד על הסיבות לאופן בו חיי האדם התהוו הנובעות מסיבות חיצוניות, מהשפעות חיצוניות, מגורמים הבאים מחוץ לאדם.
והשיבה של אדם לתוך עצמו שם משקל הכובד לבחירתו ולכוחו בעיצוב חייו, כולו בידו.
הסיפור מגלה כי יכולתו של אדם לזהות כי כוחו בידו, תלוי רבות בזיהוי איכות חותם האל שבנפשו, והגדילה של עצמו כהמשכיות של אותה האיכות.

נותרה השאלה פתוחה:
מדוע כל זה מחייב את הייסורים?
מדוע הייסורים הם חלק מרכזי במהלך הדברים?
מדוע האל, בכוחו הגדול וחסדו הבסיסי והרב, מאפשר את הייסורים, שכה גדולים הם.
האם כל הייסורים שעבר איוב, היו הכרחיים, האם היה ניתן להקל על ייסוריו?
מה טיבם של ייסורים עצמם, שהם נראים כיסוד הכרחי בתהליך כולו, מה חלקם בתהליך ההתפתחות, בתהליך ההתהוות?