“וְעַתָּה קְחוּ לָכֶם שִׁבְעָה פָרִים וְשִׁבְעָה אֵילִים וּלְכוּ אֶל עַבְדִּי אִיּוֹב וְהַעֲלִיתֶם עוֹלָה בַּעַדְכֶם וְאִיּוֹב עַבְדִּי יִתְפַּלֵּל עֲלֵיכֶם כִּי אִם פָּנָיו אֶשָּׂא לְבִלְתִּי עֲשׂוֹת עִמָּכֶם נְבָלָה כִּי לֹא דִבַּרְתֶּם אֵלַי נְכוֹנָה כְּעַבְדִּי אִיּוֹב”
(מב, ז-ח)
יש צורך בפולחן לשם השבת חרון אפו של האל.
למי שייך הפולחן? למי שייכת ההלכה?
לאלו שהאל מדבר “אליהם” ולא לאלו שהאל מדבר “אותם” כגון באיוב.
האקט הפולחני שייך לאדם המפוצל מעצמו וממקורותיו, הפולחן שם כדי להראות לו כיוון, כדי להראות את הדרך לשיבה לאחדות.
הפולחן אינו תכלית אלא אמצעי בלבד… אלו שהפכו פולחן לתכלית, העמיקו את תהליך הפירוד והפיצול מן האחדות. שכחו את העיקר – הפכו טפל למרכז החיים והכתוב מלמד שסיפורו של איוב הוא תוצאה של חיי פולחן שהפכו מאמצעי לתכלית.
כלומר – אנשים שחיים פולחן כתכלית מזמנים לעצמם ייסורים כאיוב.
לפולחן (ההלכה) יש אפקט כפול (כמו לדיבור של האדם, כפי שנאמר במאמר הקודם) האחד על האדם וכיצד הפולחן מכשיר את ליבו של האדם כמשכן לאלוהות.
השני – הפולחן יוצר בעולם אפקט שטבעו ההשבה של דעת אלוהים, שפע אלוהים וחיבור בין הממדים.
שני אלו בפולחן – אמצעי בלבד עד למקום שם האל מדבר את האדם, והאדם את האל.
הכתוב מלמד כי קיום פולחן שאינו מן המקום הנכון, מזיק ועלול להביא לקטסטרופות (פרק א-ב)
פולחן ללא הכוונה וההבנה הנכונה, מובילים לתוצאות שעלולות להכביד על האדם ועל דרכו ולהציב מכשולים מיותרים.
“אמר רב יהודה אמר רב לעולם יעסוק אדם בתורה ובמצווה אפילו שלא לשמה שמתוך שלא לשמה בא לשמה” (סנהדרין קה,ב)
אמירה זו חוזרת על עצמה שוב ושוב בדברי חז”ל, נראה שחז”ל האמינו בתהליך העשייה הסיזיפית המובילה בסיכומו של יום לכיוון התכלית של הפולחן.
אך הניסיון וכן ההיסטוריה אינם מראים כי כן.
אם ימצא אדם כאיוב, בו יש את הפוטנציאל שהאל ידבר אותו, לאדם מסוגו של איוב ייתכן כי הפולחן יהווה אסון ומכשלה.
כך שפולחן והלכה אינם שווים לכל אדם, לאחד הפולחן יועיל ולחברו יזיק.
במה הדבר תלוי?
בפוטנציאל חותם האל שבנפש האדם הזקוק לאקלים מיוחד וייחודי לשם נביטתו וגדילתו.
כאשר הורים המודעים לנקודה זו, או מורה היודע לראות אדם, יתאימו חינוך, אקלים ופולחן על פי הקריטריונים אותם מציב חותם האל בנפש האדם, אז אותו האדם יגדל נכון למקומו הנכון, לתכליתו הנכונה… בסיפור איוב אליהוא הוא דמות מסוג זה.
אם כן, הכלל אותו מציבים חז”ל מתאים למגמה לשם יצירת זהות קהילתית, זהות לאומית דרך הפולחן, אך כלל זה אינו מתאים בהכרח למבקשי האלוהים, לאלו שצמאה נפשם לאל חי. להם הפולחן עלול להוות מכשלה המסיטה מן הדרך..
לפני הייסורים איוב היה איש ההלכה ופולחן, לאחר הייסורים אין הוא שייך יותר לממד זה.
אין איוב קיים פולחן והלכה לאחר תום הייסורים, הוא עבר לממד אחר שם הפולחן ריק מתוכן, שם קיימת האחדות שהותירה לאיוב אפשרות להיות, לשכון, להרגיש, לקחת חלק, להתבונן, להציע אם צריך, לשאת שיחה אם יש שומע, לדאוג לרווחת הסביבה כאשר הדבר נדרש, להציע לימוד אם יש אוזניים שיקשיבו.
ואם אין דרישה לתשומת ליבו של איוב, לא נותר לו אלא לפרוש ולשהות בחיק האחדות החלה על הכול.
מסקנות:
א- הפולחן אמצעי ולא תכלית
ב- הפולחן בתרבות אינו אישי – אלא כללי הקשור ליצירת זהות לאומית
ג- הפולחן עלול להיות פעולה מזיקה ללא הכוונה הנכונה מאחורי העשייה של הפולחן
ד- לאחר הגשמת התכלת דרך האמצעי – אין בו ערך יותר.. הוא הפך לכלי ריק
ה- הפולחן לשם צורכי הגדרת הקהילה, אך לא לשם השגת האלוהות
ו- הפולחן עלול להפוך למשוכה שלא ניתן לחצות לאלוהות עקב הפיכתו של הפולחן לתכלית בפני עצמו
ז- לעתיד – הפולחן יתבטל, כאשר דעת אלוהים מלאה הארץ
ח- הורה או מורה חכם, יתאים פולחן למבנה אישיותו של נער או התלמיד
ט- ביסוד הכול עומדת טביעת האצבע של האל בנפש האדם שהיא מכתיבה את סוג החיים שחי האדם, ומכאן את דרכו ואת סוג הפולחן הרלוונטי לו, כאשר ייתכן כי ימצא אדם שאינו זקוק לפולחן כלל.
י- גם הפולחן עצמו מאת האלוהות הוא, וכשם שהאל עצמו משתנה בשמותיו: “אָז הוּחַל לִקְרֹא בְּשֵׁם יְהוָה” (בראשית ד, כו) כך גם הפולחן נשתנה וזקוק לריענון.