התנסות שמינית – וַיִּגַּשׁ אַבְרָהָם וַיֹּאמַר הַאַף תִּסְפֶּה צַדִּיק עִם-רָשָׁע

התנסות שמינית – וַיִּגַּשׁ אַבְרָהָם וַיֹּאמַר הַאַף תִּסְפֶּה צַדִּיק עִם-רָשָׁע

הנצח מזמין את אברהם לשיחה: וַיהוָה אָמָר הַמְכַסֶּה אֲנִי מֵאַבְרָהָם אֲשֶׁר אֲנִי עֹשֶׂה (בראשית יח,יז)
אברהם נענה: וַיִּגַּשׁ אַבְרָהָם וַיֹּאמַר הַאַף תִּסְפֶּה צַדִּיק עִם-רָשָׁע (בראשית יח, כג)
אברהם מוכיח את הנצח: חָלִלָה לְּךָ מֵעֲשֹׂת כַּדָּבָר הַזֶּה לְהָמִית צַדִּיק עִם-רָשָׁע וְהָיָה כַצַּדִּיק כָּרָשָׁע חָלִלָה לָּךְ הֲשֹׁפֵט כָּל-הָאָרֶץ לֹא יַעֲשֶׂה מִשְׁפָּט (בראשית יח, כה)
הנצח מקבל מאברהם תוכחה ומוכן להקשיב ולשנות את כוונותיו ודרכיו: וַיֹּאמֶר יְהוָה אִם-אֶמְצָא בִסְדֹם חֲמִשִּׁים צַדִּיקִם בְּתוֹךְ הָעִיר וְנָשָׂאתִי לְכָל-הַמָּקוֹם בַּעֲבוּרָם (בראשית יח, כו)

מהו אופיו של שיח זה בין הנצח לאברהם?
זהו שיח שלפניו ההשגחה לא הייתה פרטית כי עם לאומית, כללית או אזורית.. השגחה שאיננה רואה פרט אלא מתייחסת לכלל ולקהילה.
לאחר השיח עם אברהם, ההשגחה של הנצח על האדם הופכת להיות אישית ולא לאומית.
השינוי איפה, הוא דרמטי… כל אופייה של ההשגחה והכללים על אופן פעולתה איננה זהה יותר לאחר אותו השיח.
זהו שיח מכונן, מן הזווית של היחסים שיש לנצח עם עולמו, ולכל אדם מול הנצח…
עכשיו היחס של הנצח לאדם הוא אישי, קודם היה כללי, רחוק ואולי אף מנותק ללא האפשרות לקשר.
עכשיו מתאפשר השיח בין אדם לאלוהים.
עכשיו יש יחסים, קודם לשיח זה לא היו יחסים.
הנקודה הדרמטית מאחורי שיח זה, הינה שאדם (אברהם) מוזמן ללמד את הנצח דרכים חדשות שלא היו לפני הופעתו של אותו האדם.
וכן – שהנצח מוכן, מסכים ואף מזמין את האדם (אברהם) לשקף לו (לנצח) על המקומות שם הוא עצמו זקוק לשינוי בגישתו לבריאתו.

מהו אם כן הניסיון שאברהם עומד בו?
ביכולת הבסיסית להצליח ולעמוד במעמד שם הוא מקיים שיח עם הנצח ונותר חי, יציב, נושם, עומד על עומדו, לא נמס, לא נמוג, לא מתכופף.
הוא נותר זקוף בעת השיח… ויש לשאול על מקומו לאחר השיח ומה השתנה בו לאחר שיח מסוג זה.

מהם האיכויות המאפשרות לאדם לעמוד מול הנצח ולבוא עימו בשיח:
1- ידיעה עצמית וגיבוש פנימי המושתת על יסוד הנפשי שניטע באדם על ידי הנצח (המיתר הקיומי)
2- ידיעת האיכות הבסיסית של אותו יסוד נפשי (שמקורו בנצח) ויכולת ההגדרה שלו במילה אחת (אברהם)
3- יציבות מתמדת של אותו יסוד נפשי פנימי (שמקורו בנצח) שאינו משתנה מתעתועי הזמן החולף (הגיל החולף) ומאורעות החיים.
4- ההכרח להראות תוצאות מוגדרות של אירועי חיים ופירותיהם, שהם ענפים הנמשכים מאותו השורש, מראים ומוכחים כיצד אותו יסוד נפשי איננו נותר בממד האישי אלא הופך לדבר גלוי ונוכח בעולמו של האדם, עם ביטויים קונקרטיים באורח חייו של האדם ההופכים את היסוד הפנימי לגלוי (באברהם, החסד, היכולת לצאת למלחמה, היכולת לנדוד, אי ההצמדות למקומות קודמים ועוד)
5- ולאחר הנאמר למעלה, על האדם להכיר את מיקומו ויחסיותו שלו אל מול פניו של הנצח: וַיַּעַן אַבְרָהָם וַיֹּאמַר הִנֵּה-נָא הוֹאַלְתִּי לְדַבֵּר אֶל-אֲדֹנָי וְאָנֹכִי עָפָר וָאֵפֶר (בראשית יח, כז)
להכיר ביחסיות שלו, במוגבלות, בחסד העצום לו הוא זכה כאשר הנצח פותח לו פתח לבוא עימו בדברים.
הצניעות, הענווה ההכרחית – אֲדֹנָי וְאָנֹכִי עָפָר וָאֵפֶר.
6- ראיית מציאות מדויקת שאיננה אישית.
בתחילת מסע ההתגבשות אותו יסוד נפשי ייחודי המוגדר על ידיו של הנצח: וְלֹא-יִקָּרֵא עוֹד אֶת-שִׁמְךָ אַבְרָם וְהָיָה שִׁמְךָ אַבְרָהָם (בראשית יז,ה)
שם תפיסת העולם היא ממקום אישי, ממקום יחסי, אך אם ההתפתחות של האדם נכונה, המקום האישי יאפשר מקפצה להכיר את שורשו הפנימי הנובע מן הנצח, אז תפיסת עולמו של האדם תהפוך מאישית לרחבה ומדויקת.
מיחסית לברורה.
מצרה לרחבה ולכללית.
מזמנית לנצחית.
דבר המתגבש באדם עקב זיהוי אותו יסוד נפשי אישי, ייחודי ואינדיווידואלי ומקורו.
7- על מקומו של אברהם לאחר השיח עם הנצח: יֵּלֶךְ יְהוָה כַּאֲשֶׁר כִּלָּה לְדַבֵּר אֶל-אַבְרָהָם וְאַבְרָהָם שָׁב לִמְקֹמוֹ (בראשית יח, לג)
אברהם חזר למקומו… לפני השיח לא היה זה “מקום”, זה היה בית לגור בו, לאחר השיח הוא זכה במקום.
השיח עם הנצח מאפשר לאדם מקום. עד לשיח האדם הוא נע ונד, לאחר השיח האדם עם מקום
כלומר: עם שורש במציאות שלא ניתן לנתק יותר, קשר להוויה ללא הפסק, מקום שם הנצח נוכח תמיד אל מול אותו האדם.
מקום שגם אם האדם יצא והתנתק ממנו יש לו לאן לחזור.
מקום שהוא המנוחה והנחלה השמורה לאדם.
מקום שהיא הארץ המובטחת, היא ארץ ישראל שאיננה מקום גיאוגרפי אלא הישג בדרגת ההתפתחות של האדם.

מכיוון שאברהם הותיר מאחוריו ביוגרפיה המתארת את שלבי ההתפתחות על פי הצעדים שהוא בעצמו עבר, נלמד ממנו כי לכל אדם פתוחה ההזמנה האישית מעת הנצח לשיח כפי איכותו של אותו האדם.
כאשר הקריטריונים לאפשרות לשיח זה הם המוכנות של הנצח לשמוע את דבריו של האדם,
המוכנות של הנצח להשתנות, ודרך ההתפתחות שהאדם זקוק לה כדי להיות ראוי לעמוד במעמד זה כפי שנלמד מאיכויותיו של אברהם.