“לַעֲשׂוֹת רְצוֹנְךָ אֱלֹהַי חָפָצְתִּי וְתוֹרָתְךָ בְּתוֹךְ מֵעָי” (תהילים מ’, ט’)
1- המעיים יודעים לספוג, תפקידם לספוג את המרכיבים הנחוצים לחיי האדם, לשם קיום הגוף והנפש.
יש בסביבת המעיים חומרים ורכיבים רבים, אך רק רכיבים מאוד מסוימים יספגו, השאר ידחו.
יש סביב האדם רכיבי חיים רבים, זוהי תבונת המעיים היודעת מה לקחת ולספוג מן החיים, ומה לדחות, מה נחוץ לאדם ומה אינו נחוץ.
2– שני קריטריונים קובעים למעיים את מה לספוג:
א- הצורכים העכשוויים לשם קיום הגוף, פעולותיו וצרכיו (המבנה הגופני כולו לוקח חלק בנושא זה, הכבד, המע’ האנדוקרינית, מבנה העצבים מן המוח למעיים וכו’)
ב- ההבנה העתידית: לאן האדם הולך בחייו, ומהם המרכיבים שהוא זקוק להם לשם הבנייה של איכויות עתידיות, שייבנו בעתיד, כאשר הן מתחילות בהווה את מהלך ההתפתחות שלהן.
3- המעי אינו מקבל החלטות לבדו, לגבי שאלת הספיגה או הדחייה של חומרי הבניין לגוף האדם. הוא מקבל את ההנחיה הזו מן הלב ומן המוח.
המוח (הרכב) נותן למעי את קריאת המצב העכשווית של המבנה כולו, לגבי שאלת הספיגה והדחייה, ביחס לצרכים גופניים או נפשיים. כגון ספיגת שומנים, חלבונים, סוכרים, ויטמינים, נוזלים ועוד.. (פרמטר גופני)
הלב (משכן האדון) הוא זה הנותן למעי את ההבנה והידיעה לקראת מה האדם הולך, ומהי תכנית ההתפתחות של האדם, והצרכים הרלוונטיים לאותה ההתפתחות.
הלב מודיע למעיים כי רצונו להגיע להגשמה של יעד מסוים, ולשם כך על האדם להיבנות עם מרכיבים המכשירים את האפשרות לאותה ההגשמה. (פרמטר נפשי, רוחני)
לעיתים אלו חומרים גשמיים, אך לרוב מדובר בחומרים התנסותיים – רגשיים ומחשבתיים, כגון חומרי לימוד, אנשים מסוימים המתאימים למקומו של האדם, תהליכי לימוד, תחומי עניין, סדנאות או קורסים שונים ועוד…
4- המרכיבים הבונים אדם, אותם המעיים אחראיים לספוג מכל מה שקיים בסביבה, ועקרוני לצורכי האדם:
א- מזון ומים
ב- אוויר
ג- מחשבות ורגשות – לעיתים בבחירת האדם, אך לרוב הדבר כרוך בדינאמיקה אוטומטית ומכאנית של חיי היום יום וכיצד הם יוצרים אפקט מחשבתי ורגשי באדם, המזין אותו ובונה בו איכויות שהן תוצר של אותן ההתנסויות האוטומטיות של תנועת החיים.
ד- תהליכים יזומים על ידי האדם, של למידה או התנסות שהאדם רצה ובחר בהם לשם התפתחות כלשהי, שאמנם היא עשויה להיות בעלת אפקט עמוק בחוויית ההווה של האדם, אך יש לה תוצאות המובילות להמשך האבולוציה של אותו האדם, לאור התפתחות של כוחות נפש, תכונות פוטנציאליות, או קומות נוספות במבנה הפנימי שלו.
5- המעיים אם כן, הם אלו היוצרים איסוף החומרים מהם נושאים מסוימים יהפכו מרצון, מחשבה או רגש – למציאות מעשית וקונקרטית.
אלו המעיים היודעים להפוך רעיון למציאות, באמצעות הספיגה של המרכבים מהם העתיד של האדם ייבנה.
וכן הם אלו היודעים את מה לדחות מן האדם, כיוון שאותם מזונות או אירועי החיים אינם רלוונטיים ואולי אך עשויים להזיק לאותו האדם.
6- העיקרון הקובע אם חיי האדם מתפתחים לכיוון הרצוי תלוי בדבר אחד בלבד. וזוהי דרגת הידיעה של האדם את עצמו. הידיעה של האדם את עצמו תלויה ברמת הקשב שיש לו לליבו, כיוון שהלב הוא המשכן שם מתנגן ומדבר ה”מיתר הקיומי”.
(הלב הינו איבר שהאנטומיה והפיזיולוגיה שלו, הינם ההגשמה של איכות האדם העמוקה המכונה “המיתר קיומי”)
ילדים בקשר טבעי ופשוט עם המיתר הקיומי מרגע לידתם, מבוגרים הלכו לאיבוד לעצמם, תעו בדרך לעצמם, לרוב מסיבות חיצוניות (חינוכיות, תרבותיות ומשפחתיות) של עולם גס רוח, המבוסס בעיקר על כללים חומרים על פיהם האדם נמדד.
7- ידיעת האדם את עצמו היא זו המכתיבה את סוג האינפורמציה שמועבר מן הלב למעיים לשם האיסוף של התוכן ההכרחי לבנייה של העתיד אליו האדם הולך.
חיסרון הידיעה העצמית, הנתק של האדם מעצמו – הרה גורל עבור האדם.
זהו מצב שבו האדם בונה את חייו לא על פי עיקרון המיתר הקיומי שבליבו, אלא על פי כללים חיצוניים שברוב המקרים אינם קשרים ולא נוגעים כלל בסיבה שלשמה האדם כאן בעולמו.
ממצב זה נובע דבר אחד בלבד: סבל, כאב ומחלה.
כאשר האדם יודע את עצמו, את קולו של המיתר הקיומי שבליבו, והוא חי על פי אותה המנגינה – חייו מלאים, גדושים, המתפתחים נכון. כל אשר יקרה לו בחייו – נכון.
כל אירועי חייו, גם אם הם מכאיבים, יש בהם מן הלימוד של דרכו, מן ההתפתחות הנכונה המובילה לצעד ולשלב הבא של סיבת הקיום שלו, כאן בעולמו.
מכאן – שמעיים היודעים מה מבקש הלב, פועלים נכון, יודעים את תפקידם, את מה לספוג ואת מה לדחות. ומעיים שהתנתקו מן הלב, ופועלים באופן עצמאי, הלכו לאיבוד – אבדו את דרכם וסופגים את מה שאינו נכון לאדם, דבר שעלול להסתיים באירועים קשים בחיי האדם, או במחלות המעיים השקפות את סוג הניתוק.
8- מתוך הנאמר עד כה, יוצא כי:
א- נושאים שבהם האדם מעוניין אך הם אינם מתרחשים, עשויים ללמד על רצון שאינו בוקע מן המקום הנכון.
ב- רצון הבוקע מן הלב, ומנגן את עצמו דרך המיתר הקיומי, מתגשם וחוצה כל מהמורה. למעשה – לרצון אוטנטי ומודע אין כלל תפיסה של “מהמורות”, כל דבר אפשרי לו.
ג- רוב בני האדם מבקשים ורוצים את מה שאינו מתאים להם, ואינו נכון להם. לכן אין הדבר מתגשם, ולא חשוב עד כמה האדם יתאמץ ואף יתפלל לשם אותה ההגשמה.
אם הדבר שהאדם מבקש לעצמו אינו מתגשם, זוהי אינדיקציה לאדם לחפש ולפשפש בתוכו על דרגת ההיכרות שלו עם עצמו. ברוב המקרים האדם מנותק מעצמו ולכן מאמץ לעצמו רצונות לכללי חיים שאינם שלו, לא נכונים לו, ובמקרים רבים אף עשויים להזיק לאדם נזק עמוק ורב.
ד- זוהי הסיבה לאי ההגשמה של רצונות שאולים שאינם נובעים מן לב (המיתר הקיומי)
ואם קרה שהם אכן התגשמו, הרי שהם עשויים להיהפך לאסון ומחלה בשנים שלאחר אותו ה”הישג”.
ה- לכן – רק מהלך אחד מצדיק את תהליך ההתפתחות של האדם, וזהו ההתקרבות של האדם לליבו, לשורש המנגינה שלו אשר מתמגנת תמיד, גם אם האדם שכח או התנתק מעצמו, המנגינה שבליבו לעולם חיה (למרות שאיננה נשמעת)
וככל שאדם מתקרב למנגינה וחיי על פי צליליה, חיי נכונים יותר, ברורים יותר, יצירתיים לאין שיעור.
9- לכן – כאשר האדם “ממגנט” לחייו את רצונותיו – עליו להיות ברור מהיכן נובע הרצון לאותה הבקשה. בירור הרצון, ואם אכן הוא נובע מן הלב, יכתיבו את דרגת ההצלחה של האדם “למגנט” לחייו את רצונותיו.
דבר זה נכון בכל תחומי החיים: מציאת בן או בת זוג רלוונטיים, קריירה מתאימה, מצב כלכלי נכון, בריאות נכונה וכו’…
ניסיון של האדם למגנט לחייו את מה שאינו חלק מנגינת המיתר שבליבו, לא יצלח. האדם לא יצליח, ובדרך יבזבז כוחות רבים, מידה רבה של עוגמת נפש, ואולי אף מחלה (שהיא זו שתהווה סמן לטעות, במגמה לתשומת לב נכונה יותר)
10- סיכום:
א- מגנוט של אירועים וכל נושא אחר לחיי האדם הם תוצר ישיר לקו החיים של האדם, ומה שהוא זקוק להתפתחות של אותו הקו, דבר הנודע לאדם דרך ההיכרות העצמית עם ליבו, עם נגינת המיתר הקיומי שבליבו.
ב- אי הצלחה למגנט לחיי האדם נושאים מסומים , מחייבים מן האדם לעצור ולבדוק את עצמו ואת אוטנטיות הכוונה והרצון, ואולי לבסוף להודות ולברך כי מה שביקש לעצמו לפני כן – לא התממש.
ג- זוהי רמת הקרבה של האדם עם עצמו המכתיבה את האפשרות להגשמה נכונה שדרכה האדם זוכה לכל מה שנכון מתאים למידותיו.
ד- מן הזווית הפיזיולוגית: אלו הם המעיים דרכם מתממש עיקרון המגנוט, לכן כל התופעות הרפואיות של מחלות מעיים (אי ספיגה, פוליפים, דלקות, גידולים, עצירויות כרוניות או שלשולים) כולן הן אינדיקציות לפעילות קוגניטיבית ורגשית שאינן קשורות, קשובות או מחוברות ללב. סוג הבעיה במעיים מלמד על הסיבות לנתק של האדם מליבו וכיצד הוא מנסה למגנט לחייו את מה שלא מתאים לו (על כך במאמר נפרד)
ה- מכאן שהתפיסות והגישות הטוענות את הדבר הבא, אינן נכונות: “בקשו וינתן לכם. חפשו ותמצאו. דפקו ויפתח לכם, כי כל המבקש מקבל, והמחפש מוצא, והמתדפק יפתח לו” (הבשורה על פי מתי ז, 7-8)
ספר המכונה “הסוד” המבוסס על טענה זו, אף הוא טועה ומטעה, כאשר הוא טוען כי האדם יכול לבקש את כל מה שבא לו, וכל דבר שירצה ויבקש, יינתן לו מאיזה אוצרות שמיים הפתוחים לרווחת כל דורש…..
אין הדבר כך, אדם מזמן לחייו כמגנט את מה שנכון לקו החיים שלו, ומה שאינו נכון לאותו הקו – לא יקרה לאדם – ולא משנה כמה יבקש וכמה ידפוק על דלתות השמיים.
ואם האדם יקבל את מה שאינו שייך לקו החיים שלו, בדרך כלל – הדבר אינו מסתיים בטוב.
ו- מכאן שמומלץ לאדם לבקש לעצמו רק דבר ונתיב אחד וזהו הקשר שלו לעצמו, החיבור שלו לליבו, ההגשמה שלו את קו חייו, האזנה וההליכה אחרי צלילי המיתר הקיומי שבליבו.
בס”ד
שלום עליכם, מצאתי את מאמרך מעורר מחשבה ואף מאתגר. קריאת התגר לייצר פניות לקשב פנימי אל אותו ניגון קיומי/יקומי ודאי פונה לכל אדם. ברשותך אבקש להאיר בכמה מילים . הרמב”ם בהקדמתו למסכת אבות (הידועה כ:”שמונה פרקים להרמב”ם”) מלמד כי נפש האדם מרובדת וכי ההארה הרוחנית הנמסכת ביותר בגוף היא החלק “הזן/המעכל” היינו אותו חלק בגוף עליו נסוב מאמרך .מכח העיכול המצרף את היסודות לצורת אדם נבנים חושיו וממילא מה שהחושים מעידים על העולם מצטרף להיות דמיונותיו ומכח אלה נבנה רצונו. או אז נפגשים התודעה העמוקה המכונה “שכל” שהוא הצורה שבתשתית עם הגוף שהוא לבושו והמיתר הרוחני הגבוה ה”אלוקי” אכן מנגן . הנפלא הוא שהרמב”ם אינו מעמיד אבחנה בין התזונה הרוחנית הרגשית לזו החומרית ארצית ולמעשה קובע כי הם שני פנים כביכול למהותו של האדם .
בתודה ובכנות א.ע.ג
מאז אמש אני קוראת את מאמריך ולא מפסיקה להיתפעל. כזה עומק…פשוט הנאה צרופה. מתכוונת אף לשתף את כל המידע המדהים שכולל הסברים עם חברי לתהליך. תודה לך
תודה רבה – דליה, את כמובן מוזמנת לשתף והעביר לעוד אנשים