1– אבחון: י”ב התחנות הן לצורכי אבחון, למען האבחנה והדיוק של מגמת הטיפול.
יש באדם סוגי מצוקות הנראות “חדשות”, אך באמת שורשן נעוץ באחד מארבעת השלבים הראשונים, ששם אין לאדם בחירה או מודעות והבנה קוגניטיבית על הנושאים שנחתמו בבשרו.
יש דרכים לזהות את מוצא המחלה – כאשר שורשה נעוץ באותם השלבים (דבר שניתן ללומדו על פי אופיים של הסימפטומים)
כאשר ידועה סיבת המחלה או הסימפטום (גופני ונפשי) הדבר מביא לידי בהירות לדרכים להבראה של אותו הנושא. גם עם המצוקה נובעת מסיבות פרימאליות – קודם הלידה.
2– המפגש של האדם עם עצמו: לימוד השלבים מאפשר התבוננות של האדם על עצמו, זיהוי של תכנים המחייבים ממנו תשומת לב, עקב היותם הפרעות בדרך.
ידיעת השלבים, ומה הוא אותו השלב ששם יש לאדם הפרעה החוסמת התקדמות, מאפשרת לאדם דיוק בעבודה שלו מול עצמו.
3– לכל תחנה או שלב, יש חשיבות אובייקטיבית משל עצמה:
יש לכל תחנה (שלב) תכונות ואפיונים המייחדים אותה, ומאפשרים זיהוי קונקרטי למקומו של האדם באותה התחנה.
התחנות, י”ב השלבים, הם צעדים אוניברסאליים באדם, שאינם תלויים בתקופה, זמן, דת, מין ולאום.
4– הדינמיקה בילדים: בילדים, זיהוי השלב שבו קרה דבר מה המחייב תשומת לב טיפולית, בדרך כלל קל לזיהוי, כיוון שאין עדיין היסטוריה של שלבי הבנייה ביחסי גוף ונפש – וכיצד האישיות מתפתחת למבנה שלם. כך שהסימפטומים שיש בילדים – בדרך כלל משקפים ומלמדים באופן ישיר ומיידי על השלב ששם יש לשים את הדגש הטיפולי.
בדרך כלל בגיל ילדות – יש למחלות אקוטיות מחזוריות חלק נכבד בדרך לזיהוי השורש והטיפול בו, בחותמות מארבעת השלבים הראשונים.
5– במבוגרים: הקשר אינו ישיר, וקיימת מורכבות פיזיולוגית ונפשית המחביאה את השלב ששם קרה דבר מה החייב תשומת לב. דבר זה הופך למורכב לאור התפתחות האישיות וגישות היסוד של האדם, האסטרטגיות הקיומיות שהוא בנה לעצמו לאור קשיים וצורכי הישרדות.
במבוגרים – יש את השורש, שהוא הסיבה הראשונית לתחילת הפתולוגיה, ויש את הביטוי הקליני – פיזיולוגי המתפתח כשכבה גופנית המלמדת ומרמזת על המקום הכואב באדם.
כלל טיפולי: כאשר זוהתה המחלה הגופנית, ומה שעומד מאחוריה, יש להתייחס קודם כל לסימפטום הפיזיולוגי, כיוון שהוא הרובד המכסה, והוא המקום ששם קיים המהלך הפסיכו – סומטי שאימץ את הקושי. ולכן הוא השכבה הראשונה להתייחסות.
התייחסות נכונה עליו, תוביל להקלה נפשית וכן תחשוף את השלב הראשוני ששם נעוצה הבעיה המרכזית.
6– הקשר הנפשי גופני: כאשר חותמות משלבים מוקדים (טרום לידה) וכן – בכל שאר השלבים, הופכים לסימפטום גופני, יש להתייחס לאותו הסימפטום כרובד ראשוני לטיפול, כיוון שסימפטום גופני זה “מכיל” בתוכו את התוכן הרגשי שמתחבא בעומק התודעה, וממתין להתייחסות פורמת ומפוגגת את סוג המצוקה הקיימת מאחורי הסימפטום הגופני. בעיקר כאשר אותה המצוקה הופכת למכשול התהליך המשך ההתפתחות של אותו האדם.
כלל זה נכון יותר בציבור המבוגרים ובשלבים מאוחרים של מעגל החיים.
למען הבהירות: הכלל הוא – שהסימפטום הגופני שהוא רק הביטוי ההמשכי של המצוקה הרגשית, מכול השלבים, מכיל בתוכו את אותה המצוקה הראשונית החתומה בגוף. ולכן יחס טיפולי נכון כלפי אותו הסימפטום, מביא להקלה גופנית ונפשית ומאפשר לראות נכון יותר את המשך הדרך הטיפולית, ואת התנועה קדימה של התפתחות האדם.
7– הסיבות להגשמה של ההופעה הגופנית של האדם: החותמות הקיימות באדם, מן השלב הראשון, טרום עיבור (ההיסטוריה של הורי הילד) ודרך שלבי מעגל החיים, חתומים בבשרו של האדם.
אופיים של אותם החותמות, האיכות שלהם, עומק החותם, סוג הרשמים שיש בחותם, אלו הם הסיבות לאופן ההגשמה של המבנה הגופני של האדם. הצורה הוויזואלית של גופו וסוגי הבעיות שהוא עלול להתמודד עמהן.
כך ניתן לדעת ולהכיר את אותן החותמות ואיכותן, המכתיבות לאחר מכן את קו החיים האפשרי של הילד, על פי הצד המורפולוגי של ההופעה הגופנית.
8– קיים בא מן הלא קיים: יש להבין ולראות בשלבי מעגל החיים כי בשלב הראשון, הילד (האדם) עדיין לא קיים. הוא קיים כאפשרות, אך כאשר אותה האפשרות הפכה לילד, אותו הילד מכיל בתוכו את היסטוריה שקדמה לתחילת ההתהוות שלו, זוהי ההיסטוריה של ההורים ומי שהם היו, ואיזה חיים הם נושאים בתוכם. כך שאף אדם לא נולד “דף חלק”, באמת עוד קודם ההתהוות הראשונית שלו, כבר יש שם היסטוריה הממתינה לו, והיא נחתמת על תאי גופו, ואולי אותם החותמות יהפכו בגיל מבוגר למוטיבים קוגניטיביים בחייו של אותו האדם.
דבר שניתן לעקוב אחריו ולדעת עת נתיבי נושא העברה בין דורית, על פי אופי החיים שחיו הורי ילד, איזו אסטרטגיה קיומית אם אימצו ובאיזו מידה ילד מאמץ לעצמו את אותו נתיב החיים.
וכן השלב האחרון, שלב המיתה, זהו שלב ההתמוססות של השכבות במבנה האישיות המותירות את האדם עם יסוד עמוק יותר מן ה”פסיכולוגיה” שהאדם אימץ כאסטרטגיה מאפיינת של החותמות שיש בתוכו מן השלבים הקודמים.
נימצא אם כן – כי האדם מתחיל את מסעו מן ה”לא קיים”, עובר תהליך של הגשמה ב”קיים”, ולבסוף מסיים את מסעו ללא ידוע שמבחינתו של האדם בשלבי מעגל החיים, זהו החזרה ל”לא קיים”.
האדם בא מן הלא קיים וחוזר אל הלא קיים.