זהו שלב המוות, התחנה האחרונה.
בתפיסה הנורמטיבית בתרבות והחברה כפי שהיא היום, קשה ביותר לראות בשלב המוות עוד תחנה בחיי האדם.
כיוון שהתרבות כולה מתחמקת מן העיסוק עם המוות, ומנסה לשמר נעורים, כאשר הנעורים הם סוג של אידיאל… ביופי, בכוח, במרחב האפשרויות והחופש המדומה, בחיסרון האחריות האופייני לנעורים עם הנטייה למרדנות היוצרת באדם חווית חיוניות גבוהה.
כל אלו הם בחינת יציאת האדם מעצמו לעולמו, שם יש יצירת אינטראקציה עם העולם החיצוני, דבר המדמה תחושת חיים והתחדשות.
הזקנה ומוות הם אויבי החברה והתרבות כפי שהיא היום. הזקנה וההתמודדות עם סוף החיים מאימים על אופייה החיצוני, התזזיתי והנעורי של התרבות כפי שהיא היום.
אחת מן הסיבות המרכזיות לאופייה של תרבות זו, נובע מן הפחד העיקרי, העמוק ביותר בנפש האדם: הפחד מן המוות, הפחד מלהפסיק להיות. לפני רגע קט היה פה אדם וכעת הוא איננו. דבר זה גורם לחלחלה עמוקה בנפש האדם. האפשרות שאין לחמוק ממנה שיום אחד כל אדם לא יהיה פה, יגיע סופו, והוא יפסיק מלהיות – לא יחוש, לא ירגיש, לא יטעם ולא יידע.
האפשרות הזו מזעזעת עמוקות את נפש האדם, עד למקום של העדפה ברורה להתעלם מן המוות כמו אין אותו והוא לא יגיע, לא היה ולא יהיה.
אנשים המתקרבים למותם, חשים זאת ויודעים זאת. במקרים רבים אין לדבר מילים, כיוון שאין בתרבות שלנו את התהליך המכין לקראת המוות.
אנשים שעברו תהליך מכין, יודעים לתמלל, להסביר ולהגיד על מה ואת מה הם חווים, ומהם הצעדים המתרחשים בעת שהאדם נפטר מעולמו.
גם אותם (שהם הרוב) שאינם מאומנים בדבר – יודעים ומבינים לקראת מה הם הולכים, והדבר משתקף באופן הדיבור וההליכות של אותם האנשים, אשר הופך למתבונן על העולם, ממקום שאינו מעורב יותר, מקום שרואה את הדברים באור בהיר וזך. במקום זה בא החסד והסליחה לאירועים רבים שנותרו לא פתורים והכאיבו עמוק במהלך חיי האדם.
זהו מקום שאנשים חשים שם סוג של צער, על שלא היו יכולים לאמץ את אותם האיכויות של סוף החיים, בחיי המאבק של השלבים מוקדמים. אם היו יכולים לראות כך עולמם – בגיל צעיר יותר, החיים היו מתרחשים באופן אלוהי, עם בשורת אלוהים.
אימון הכנה למוות: “תא חזי – בוא וראה”
האימון להיכנס פנימה, במקום לצאת לעולם.
לחוש את הנפש – שיש באדם, את איכותה ואת עוצמתה.
אימון להיכרות האינטימית של נפש האדם, מוצאה, ומקור חיותה.
העמידה של טבעה של נפש האדם ללא קשר לחיים שהאדם חי.
האימון בעצימת עיניים, בהפסקת זרם התודעה כפי שהיא ביחס לעולם החיצוני.
כאשר התודעה בהשקטה מלאה ומוכנה להקשיב ולראות מה הם הצלילים המתעוררים מתוך נפש האדם.
אימון האדם לקראת מותו, לא מתרחש בסמוך לעת המוות, אלא לאורך החיים כולם, כיוון שהמוות עומד כצד משלים לחיים, המוות והחיים הם שני צדי מטבע. הם הפכים של אותו דבר המכונה “הקיום”.
הכנת האדם למותו בעת שהוא בנעוריו, מכשירה את חייו לחיים מלאים יותר, מגשימים יותר, כאשר טעם האיכות האחרונה של השלמה, התבוננות טהורה, חסד וסליחה, הופכים ליסודות פעילים בגיל צעיר יותר, עוד לפני נקודת הסיום, של שלב המוות.
המכשול: תהליך התפוררות ה”אני”
הקושי העיקרי ברוב בני האדם, כאשר הם מגיעים לשעת מותם, זוהי החרדה העמוקה מן המוות, מן ההתפזרות וההיעלמות של חווית ה”אני” שהייתה להם עד כה, וכעת היא עוברת שינוי של התמוססות שהוא לא בר עצירה. זוהי עשויה להיות חרדה קשה עמוקה, הגורמת לאדם להתלות ולהיצמד בכל כוח הרצון שיש בו – בגופו הקמל, אשר ברוב המקרים, חולה מאוד ואיננו כשיר יותר להיות כלי לחיי האדם.
בשלבים שקדמו לנקודת ה”אל חזור” האדם ידע זאת, ידע כי גופו חולה, קמל ועומד לקראת סיום. אך כאשר הגיע לנקודת ההפרדות מן הגוף, זוהי עשויה להיות חוויה קשה ביותר – עקב הזהות שאותה האדם מכיר ועליה נשען כל חייו, ואותה אימץ ובנה בכוחות רבים – וכעת היא מתמוססת, נמוגה, נעלמת.
אותה האישיות – מתפרקת, נמוגה ונעלמת כמו ערפילי בקר.
זוהי חוויה שגורמת לאדם להיצמד בכל כוחו בגופו, דבר שמעקב תהליך טבעי שאין ממנו מנוס.
נקודה זו, חרדה עמוקה זו, מהווה מכשול בשלב זה.
ה”אני” המתפורר בעת המוות היה שם כדי לשרת דבר מה עמוק יותר שהאדם היה פחות מודע לו בעת היותו במרוץ החיים.
זוהי החשיבות של התהליך המכין למוות, שם נוצרת ההיכרות של האדם עם יסוד נפשי, קיומי שקדם לזהות אותה הוא מכנה “אני”.
מיתה “נכונה”, והדרך להקל על האדם ולעזור לו בשלב הטרנספורמציה של המוות, היא כאשר האדם הולך מעולמו זה, בדעת צלולה ובהירה, כאשר הוא מודע וחש את עצמו ואת מה שהוא חווה ועובר, בזמן הווה.
כאשר הוא שליו ונינוח לחלוטין, בתוך השקט וחלל של השהייה בהווה.
המשמעות והצורך למיתה הנכונה:
מיתה נכונה פותחת שער ששלב זה, כמו בכל מעגל, ימצא את מקומו הנכון – כיצד, מתי ואיך יבוא ויתחיל המעגל הבא.
מיתה נכונה, מקלה על תהליך ההעברה לשלב הבא.
מיתה קשה שאיננה נכונה, מכבידה על תהליך זה.
סיכום (אפשרי)
שלב המיתה, שלב שבו מתאפשר לאדם ונתפתח לו הפתח להכיר, לראות ואולי אף להתמזג עם האחדות וכוחה, ואופייה המוחלט.