לאלו ההולכים בדרך – ענווה

קדושה מביאה לידי ענווה:

אדם שהגיע לביסוס אמיתי במידת הענווה, יודע את מקומו המדויק במציאות.
הוא מבין את מיקומו היחסי המדויק בתוך הממדים של תנועת העולם.
זוהי מעלה גבוהה מאוד, שכן בכדי להגיע למקום זה, עליו להכיר באופן אינטימי את כל רובדי הבריאה.
היכרות אינטימית זו מתחילה בידיעת האל באופן האישי והישיר, ומתוך ידיעת האל ממשיכה ידיעה זו לממדי הבריאה הנגזרים מאת האלוהות על כל רוביה השונים.
זהו הדבר שנאמר על משה רבנו העניו שבאדם “וְהָאִישׁ מֹשֶׁה, עָנָו מְאֹד מִכֹּל, הָאָדָם, אֲשֶׁר, עַל-פְּנֵי הָאֲדָמָה… לֹא-כֵן, עַבְדִּי מֹשֶׁה: בְּכָל-בֵּיתִי, נֶאֱמָן הוּא. פֶּה אֶל-פֶּה אֲדַבֶּר-בּוֹ” (במדבר יב,ג-ח)
משה רבנו הוא הדמות דרכה אנו למדים על מידת הענווה.

אדם המכיר את האל באופן אינטימי, יודע את כל מישורי הבריאה. מכיר אותם דרך חוויה וניסיון אישי, יודע את הגבולות המדויקים של כל ממד, ולכן יודע גם את מיקומו שלו בתוך גווני הבריאה.
מתוך ידיעת גבולותיו ומגבלותיו, קיימת בו הידיעה המדויקת של תחום האפשרויות הניתנות לו, מה הוא יכול לעשות ומה אינו בתחומו. ולכן הוא לא יעשה ולא יזום דבר בתחום שאינו שלו.
לידיעה זו יש כוח עצום, כיוון שהיא מאפשרת עשייה מדויקת שאין בה חריגה מן התחום האנושי.
דבר שהופך אדם מסוג זה לאפקטיבי במיוחד, ולכזה שאינו מבזבז את כוחותיו במקומות ששם ידו לא מגעת או שאינה שייכת כלל לטריטוריה שלו.
בכל פעולה שהוא יוזם, הוא יודע היכן לעצור, ומי הוא זה שבו תלוי המשך הפעולה.
הוא יודע מהיכן הפעולות נובעות, ומי הוא זה העושה. לכן כל מעשיו נעשים בפרופורציה מדויקת.
הוא מבין כי הדבר אינו תלוי בו, לא נובע ממנו ולא שלו, אך יש לו נגיעה הכרחית בתנועתו של עולם.

כך היא ידיעתו של אדם במעלה זו: “כל הנמצאים חוץ מן הבורא, מצורה הראשונה (מלאכים) עד יתוש קטן שיהיה בטבור הארץ, הכל מכח אמתתו נמצאו, ולפי שהוא יודע עצמו ומכיר גדולתו ותפארתו ואמתתו, הוא יודע הכל ואין דבר נעלם ממנו” (רמב”ם, הלכות יסודי התורה, ב-ט)

עד לנקודה זו, במעבר משלב לשלב, האדם מתפתח ביחס לעצמו, ביחס לתכנים אישיים הדורשים מן האדם תשומת לב לגבי איכויות נפשו וכיצד עליו להתמודד עם סוגי הקשיים שבדרך.
אך מכאן, במדרגה זו, האדם מצטרף כמרכיב פעיל, הלוקח חלק פעיל בתהליך האבולוציה בו נמצא העולם במקומו, בשלב הנוכחי.
עד לשלב זה, האדם עסוק ביחס לצורך לנקות מקומות בתוכו הזקוקים לטיפול ותשומת לב. אך משלב זה האדם אינו ביחס לעצמו אלא ביחס לעולם. והמשך התפתחותו מתרחשת לאור התהליך האקטיבי ששמור לו ביחס להתקדמותו של העולם.

יסוד ה”עצמי” של אדם זה אינו קיים. הוא חי ללא “אני”. אדם זה ריק מעצמו לחלוטין. אין זה אומר כי הוא לא קיים. להפך. בשלב זה, חיותו ועוצמתו בעלות שורש עמוק במציאות.
עד לשלב זה, יש לאדם עניין בעצמו. האדם תופס את עצמו כעיקר, “אִם אֵין אֲנִי לִי, מִי לִי” (אבות א,יד) . עד כה, הוא – האדם מרכז העניין, הכול מתייחס אליו, הכול ביחס אליו.
אך משלב זה, בענווה, האדם אינו קיים יותר לעצמו. הוא מאבד כל עניין בעצמו, לאור צלילות הדעת של מקומו המדויק, לאור הבנת האפסות והזמניות של חייו ביחס לעולם על כל ממדיו.
הוא מאבד כל עניין בעצמו ודבר זה הופך למשאב כוח עצום, הפותח עבורו דלת כניסה לאותם הממדים שהיו סגורים לו עד לשלב זה.
ממדים שכל עוד והאדם מלא בעצמו, אין לו אפשרות כניסה לשם. רק כשהוא מתפנה מעצמו, אז נפתחת לו הדלת.

לכן, באותו האדם, אין ולו גרגר אחד של תחושת ההתנשאות על פני כל אדם אחר. זהו אדם שעל אף גדולתו וחשיבותו, אין בו כל תחושת חשיבות, או עליונות שהופכת אותו לבעל מעלה וחשיבות שאין למישהו אחר.
אדם זה כנוע תמיד, כניעה שאין בה רפיסות.
הוא צנוע, צניעות שאין בה הקטנה עצמית.
הוא חביב כמעט תמיד, חביבות שאין בה נאיביות.
הוא מסביר פנים לכל אדם, באופן שווה ומידתי, ביחד עם הבנה מפוכחת עם מי הוא בא במגע.
הוא חשוף תמיד. כנה באופן הנוגע בלב ישר, אך לא ניתן לפגוע בו עקב פתיחות ליבו.
אין לו “סודות”, שלדים בארון. הכול נאמר, הכול ידוע עליו, כולל צדדים שאינם נעימים מעברו הרחוק. הוא פתוח כמו ספר ומזמין כל אדם ללמוד מן הדרך שאותה עבר, לאור הדרך שעשה.
אדם שאיבד עניין בעצמו, הופך לאדם שבאמת יודע לראות את מציאותו של האחר. לכן אנשים חשים מולו ביטחון מלא, לשים עצמם בידיו.
אין בו נטייה לזרז או להזדרז, אין בו בערה של הצורך להגשים או להגיע לאיזה יעד.
הוא שקול, מתון, ויוצא לעשייה בתזמון הנכון ובפרופורציה הנכונה.
זהו אדם מידתי ומדויק בכל נושא שהוא עוסק בו. לכן אינו מתעייף, אינו מתכלה (עייפות הינה תוצר של עשייה שאינה מידתית, שחרגה מגבולות מה שהיא מסוגלת להשיג ביחס למאמץ המושקע).
זהותו של אדם זה, נובעת ממה שחי בתוכו. ממה שמחייה אותו. מן הדבר שאליו הוא הפך להיכל.
זהו השלב שנולדת האהבה בלב האדם, במובן הנקי והטהור.
אדם זה הוא היכל לאהבה, לכן ניתן למסור בידיו את העולם, והעולם בידיו, בטוח.
אהבתו של אדם זה, אינה תלויה בדבר. זוהי האהבה הנובעת עקב הנשימה, החיים, הקיים, השלמות וההרמוניה אותם אדם זה יודע לזהות גם במקומות הקשים ביותר.
אין לו כל רצון או צורך בתמורה. כל אשר הוא עושה, בשם האהבה הוא עושה.

הנקודות עליהם ניבחן אדם זה בשלבים הראשונים של ביסוס הענווה:
1- תחושת התנשאות או גאווה, על כל דבר ועל כל אדם. זוהי נקודה שתעצור את התקדמותו.
2- להט, תשוקה, דבקות הבאה עם צורך לדחוף על התכלית מהר יותר, יגרמו לעצירת התהליך.
3- נגיעה אישית, עלבון אישי, כמו שמה שקרה בסביבה קרה לו אישית, יגרמו לעצירת התהליך.
4- השענות על מה שהוא כבר יודע מן ההיסטוריה שלו, מן העבר האישי של ההתנסויות הקודמות שהיו לו, יגרמו לעצירה בתהליך.
5- תחושת חשיבות: “זה מגיע לי, הדברים קרו בזכותי, למעני”, יקטעו את המשך הדרך.
6- הרצון לרווח אישי, לקבל זכות, שם או מעמד. לא יאפשרו את המשך הדרך.
7- היציאה מאיזון רגשי, התלהמות, כעס, רגזנות – גם אם היא מוצדקת לחלוטין, יביאו לידי נסיגה אחורנית.
8- הקטנה עצמית, הלקאה עצמית, ביטול עצמי מול אדם שאינו ראוי, יביאו לידי עצירת התהליך.
9- זלזול בצרכים הבסיסיים של קיום הגוף (כגון אכילה, שתייה, שינה), המביאים לעינוי הגוף, כמו שיש להכחיד את גוף כדי שתזהר הנפש. זוהי גישה מסוכנת בשלב זה, ותגרום לנפילה אחורנית.
10- העדפה של אדם קרוב על פני התכלית, או קבלת טובת הנאה ולו הקלה ביותר, יביאו לידי נסיגה לשלבים קודמים.

סיכום:
“בשכבר הימים איש הטאו המושלם היה פיקח, שנון ומעמיק עד שקשה היה לרדת לסוף דעתו.
משום שנבצר לרדת לסוף דעתו, הריני מנסה לצייר דיוקנו:
זהיר הוא כמי שחוצה נחל בחורף.
מהסס ושוקל כל מילה כמי שירא את שכניו.
עניו הוא כמי שבא להתארח בבית זר.
וותרן כקרח נמס.
פשוט כקורת עץ אשר לא הוקצעה.
ריק במרחב העמקים.
סתום מבע כמים עכורים.”
(לאו טזה, טאו טה צ’ינג, טו – תרגום: שלמה קלו)