הדרך מתחילה בשלב ה”זריזות”. עד לנקודה זו אין האדם בדרך.
מהי מידת ה”זריזות”?
זוהי הדחיפות שהאדם חש כאשר לפתע הוא מבחין כי הוא עומד לאחר את ה”רכבת”.
כמו סטודנט באוניברסיטה המתעורר חודש לפני סיום הלימודים, לאחר שבזבז את רוב זמנו בבלויים שונים, והוא לפתע קם מחלום ותרדמה ומבין כי אם לא יתעורר עכשיו, בזה הרגע ממש, ויגייס את כל כוחותיו ואת כל המשאבים שיש לו, הוא עשוי לאבד את ההזדמנות שניתנה לו.
הוא מבין שיש לא רק הזדמנות אחת, והיא מתרחשת עכשיו. לא מחר ולא אחר כך. אלא עכשיו.
תחושת הדחיפות גורמת לו לגייס את כל כוחותיו למען המטרה, למען ההצלחה. למען הידיעה שאם הוא יפספס את אותה ההזדמנות, הוא עומד לאחר את הרכבת של תנועת החיים. הוא לא יהיה עליה כשהיא תמשיך ותיסע .
התחושה כי הוא עשוי להחמיץ את הזכות להיות על הרכבת, צורבת בו את הנשמה עמוק. אז חל בו שינוי עמוק הקוטע ממנו באופן יסודי את אופן חייו הקודמים.
שלב זה הינו יסודי ובסיסי, הגורם לאדם לעמוד על נקודת העיקר של חייו ולבחור בחירה אחת בלבד:
או שיעבוד וייתן את כל כולו, בכל מאודו ונפשו למען הדבר, למען ההגשמה של התכלית. או שימשיך את השינה העמוקה של חיי השעה, של חיי בלבול וטעייה, של חיים שהמוטיב המרכזי שלהם הוא “זרימה”, כמו שמקובל לומר היום: “תזרום”.
לזרום זו דרך אחרת כדי לומר, תהייה חופשי, אל תתקע, תהייה פתוח, תאפשר לעצמך להתמזג עם האווירה של מה שקורה סביבך. תהנה, אל תתעמק יותר מדי, על תסבך את עצמך בשאלות או בנושאים כלשהם המחייבים ממך מאמץ, מחויבות, או השקעה של כוחות למשך זמן.
גישת ה”תזרום” אינה מועילה ואף מסוכנת לאדם שרק התעורר ועלה לשלב ה”זריזות”.
היא עלולה להרדים, לגרום לו לאבד את המומנטום, ולצור בו רפיון בתוך תחושת הדחיפות והצורך להתמיד לאורך זמן שנראה שעלול להיות על פני תקופת זמן ממושכת.
החברה בסביבתו של אדם שעלה לשלב ה”זריזות” היא זו המהווה מכשול גדול במקום זה.
כעת הכל תלוי בדרגת הבערה פנימית שיש באדם בשלב זה, לאור תחושת ההפסד האפשרית של דבר מה עיקרי ביותר של חייו, והאם יהיה בידו להתעקש מול כוחות נגדיים שינסו לכבות בו את הלהבה.
זוהי להבה שיש לחזק להעצים.
לכל אדם יש את ה”רכבת” שלו. ואם האדם התמהמה למשך זמן במקום מסוים, קיים סיכוי שהוא יאבד את הזדמנות החיים שניתנה בידיו. אין הפסד קשה מזה, אין מפלה עמוקה מזו.
בדרך כלל אנשים מתעוררים קצת לפני הסוף. כאשר הסוף קרב, והאדם מגיע לסוף הזמן הקצוב לשלב מסוים, קול שריקת הקטר מעורר את ליבו של האדם, והוא מתעורר לראות את עצמו מול ההגשמה של התכלית האישית שלו. בדרך כלל הדבר מעורר באדם תחושה קשה של דחיפות, אשר אותה יש לחזק ולקדם.
יש שני מצבי דחיפות:
1- במצב הראשון קיימת תחושת דחיפות לא נכונה מובילה לפאניקה, לחרדה, לשיתוק ממה שאדם מבין ורואה על עצמו. הפער בין איפה שהוא היום למקום שבו היה אמור להיות, הינו גדול, ומתעורר בו הספק שאולי אין בו את מה שנדרש על מנת להצליח לגשר עליו בזמן כה מוגבל. דבר זה מוביל לייאוש ולרפיון ידיים. מצב זה מתרחש עקב תגובת האדם לעולם החיצוני. האדם מאבד עקב כך את הקשר והקשב הראשוני הפנימי שדחף אותו ל”זריזות”.
2- במצב השני האדם לא איבד קשר אקטיבי עם עצמו ועם היסוד שהתעורר בתוכו והחל לנוע לשמע קריאת הקטר. כאן, תחושת דחיפות נכונה הופכת את האדם למעשי ביותר, ליעיל בזמן ובמשאבים. לאדם המחשב היטב כל צעד מצעדיו. כל דקה ביומו הופכת לבעלת ערך שלא ניתן להפסיד, ואף לא רגע קט. הוא הופך ליסודי, לענייני, למזוקק בידיעה של מהו העיקר ומהו הטפל במה שהוא עוסק עימו. אין בו פחד מן העולם כולו. החרדה שמפעמת בו היא אחת: שקיימת האפשרות שהוא לא יצליח. וחרדה זו אינה משתקת ואף לא מרפה את ידיו. היא מהווה מנוע נוסף הדוחף קדימה והופך אותו ליסודי יותר בפעולותיו.
הוא הופך להיות זריז, כיוון שלא נותר יותר חלל להתמהמהות. הוא החלטי, ישיר, מאוד ממוקד.
כלפי העולם הוא עשוי להיות בוטה, אולי אפילו גס רוח ולא מתחשב. העולם יבוא אליו בביקורת, המנסה להחזירו למקומו הקודם.
העולם אינו אוהב אנשים “זריזים”. אנשים אלו משקפים לעולם את תרדמתו. הזריזות הינה מראה לוויתור על מה שחשוב באמת לטובת הכלום היום יומי. לכן הזריזות תאלץ להתמודד מול הניסיון להפעיל עליה את מכבש הכוח כדי שתעזוב את ה”שיגעונות” והאדם הזריז יחזור למה שהיה קודם.
ההתמודדות של אדם ב”זריזות” מול העולם הינה חלק מן הניסיון של אותו האדם. עליו לעמוד מולו ולהתמודד מול קולות נגדיים חזקים, ולהאמין לדבר פנימי שהוא חש אינטואיטיבית ואינו יודע כיצד להצדיק את דרכו מול העולם. עליו להישמע לקול הפנימי, למרות שקול זה לרוב עדיין לא בשל ולא מודע לחלוטין, עדיין רך וצעיר. אמנם האדם חש את הדבר בכל תא בגופו, בכל נימי נפשו, אך אין לו מילים היודעות לתאר את עולמו הפנימי, את נקודת הבערה הדוחפת אותו למהלך קיומי חד צדדי ואולי אף קיצוני.
כאשר ילך ויתמיד בדרכו, תתברר בתוכו נקודת הבערה ומה שמאחוריה, והוא יידע כיצד
להעביר את סגולותיו לדבר שניתן לתקשר את עצמו בעולם. דבר זה מחייב זמן של הבשלה, ההבשלה בשלב ה”זריזות” באה לידי ביטוי בהתמדה בכוח הדוחף, בבערה הפנימית שאין ממנה מנוח.
ולתת לאותה הבערה להוביל ולחצוב את הדרך.
שלב ה”זריזות” אופייני בדרך כלל בגיל צעיר, כאשר כוחותיו של אדם עומדים לו.