התנועה הנפשית של האדם הינה בעלת שני ווקטורים ניגודיים זה לזה באופיים, ומשלימים זה את זה.
תנועה זכרית: תנועה שהכיוון שלה הינו מן האדם כלפי העולם.
תנועה נקבית: תנועה שהכיוון שלה פונה פנימה לתוך האדם, חוזרת לתוכו פנימה, או השוכנת בתוכו ללא תנועה.
תנועה זכרית:
יוצאת מן האדם למפגש עם העולם במגמה לעשות ולהשיג דבר מה.
כל יציאה של האדם מתוך עצמו לעולם הינה בעלת גוון זכרי. לתנועה מסוג זה יש רצון ומגמה – מה האדם מעוניין ללמוד, להשיג, לכבוש, להכיר ועוד… תוכן ונושא שמוסיף לו עוד לבנה ונדבך לדרך שאותה עליו לעבור.
דרך הזכרית מבינה כי יש לאדם דרך, שיש להיות עם גישה פרגמטית בתוכה, וגישה זו הינה מעשית עקב ההבנה כי האדם חסר בדבר מה שעליו יש לעמול כדי להשיג ולבנות את מה שעדיין אינו חלק מן האדם, חלק מן הבניין האנושי.
התנועה הזכרית יוצאת לעולם עם חזון המביא עימו תפיסה מעשית וקונקרטית של הדרך אותה האדם צריך שיעבור, כדי לבנות את החסר לו במקומות שונים בחייו. אולי לימודים מסוגים שונים לשם רכישת ידע ומקצוע, אולי לבנות באדם כישורים שעדיין הוא חסר אותם, כגון יכולות גופניות ספורטיביות, או כישורי כתיבה, משחק, ניהול ועוד…
התנועה הזכרית מביאה עימה קונסטרוקציה (מבנה) לתוך תהליך העשייה שדרכה היא מתממשת.
תנועה נקבית:
תנועה שמתחילה בהוויה כמו שהיא קיימת באופן טבעי לעצמה, ממש מרגע הלידה.
תנועה זו ראשונית (פרימאלית) וממנה נובע כל השאר.
יש אשר אינו זז אף פעם ממקומו, ונותר בהווייתו לבד, שם לא תיתכן האבולוציה.
חווית ה”עצמי” של האדם מקורה לראשונה בתנועה הנקבית השוכנת בטבעה ובמקומה ללא תנועה גלויה הנראית לעין.
האבולוציה באדם מכריכה יציאה של האדם מתוך המקום הנקבי השוכן, לתנועה הזכרית העושה והכובשת.
מקום נקבי בשל ובוגר מבין, יודע ורואה את הצורך לאבולוציה, ואת החסר הקיים בהוויה לבדה משם נפעלת התנועה הנקבית שאינה מעוניינת בטבעה המקורי לנועה למקום כלשהו, היא בטבעה המקורי שמחה במקומה ואינה מבקשת לעצמה הרבה.
זוהי מעלה לאיכות הנקבית באדם שחשה עצמה בחסר המביא לידי תנועה.
התנועה הנקבית הראשונית נפעלת אם כן, עקב חווית החסר, ומתוך החסר נוצרת ההבנה ותפיסה על הדבר החסר.
כאשר התברר לאיכות הנקבית מהו הדבר החסר, משם נובע החזון, שהוא עצמו תפיסת עתיד של מצב הוויה עשיר ופורה יותר, אותו יש להשיג ולהגשים דרך יציאה של האדם לעולם לשם קניית כלים נוספים. משם נוצרת התנועה הזכרית היודעת את החזון ואת מבוקשו, וכן יודעת את הצעדים המעשיים שיש לעשות כדי לבנות תהליך פרוגרסיבי הבונה ומייצר את הדבר החסר.
במצבים מאוזנים, בריאים המתפתחים נכון וטוב: יש קשר ואיזון חוזר בין התנועה הזכרית ונקבית. החיים נבנים, גדלים ומתפתחים באופן הנכון כאשר יש איזון בין זכר לנקבה.
תנועה נכונה של זכר הינה בשיבה ובהתכנסות של הזכר לתוך לנקבה. יש הוא מביא את ה”שלל והצייד”, אז הדבר שהוא מביא יוצר הזנה והוספה של הדבר החסר להוויה (המכלול של המערכת) ואותה ההזנה או הצייד הינו פרי שלל המצטרף כעוד לבנה או נדבך לכל המבנה כולו.
יכולתה של המערכת “לעכל” ולצרף את השלל שהביא הצד הזכרי, תלוי בצד הנקבי, שהוא בטבעו שוכן, מודע, קיים, נוכח.
המנוחה, הנחלה:
תנועת השיבה של האדם לתוך עצמו הינה תנועה נקבית, המושכת את הזכרי חזרה עליה, שם מתאפשרת המנוחה, ההתחדשות, יכולת העיבוד של הדבר שהצטרף למערכת עקב עבודת הצד הזכרי.
תנועת השיבה של האדם לתוך עצמו, הינה השיבה של האדם חזרה הביתה.
אדם שאיבד את יכולתו לחזור חזרה לעצמו, לחזור למקום הנקבי שבתוכו, איבד את הדרך חזרה הביתה.
כל יציאה של האדם מעצמו החוצה כלפי עולם, עומדת בסימן הסכנה של ההתנתקות והשכחה של הדרך חזרה הביתה. דרך הידועה עקב כוחה של התנועה הנקבית היודעת להשאיר סימני דרך לצד הזכרי לאן עליו לחזור ומהי מטרת היציאה שלו לעולם, ומה עליו להביא משם (מן עולם)
לבסוף ה”אני” של האדם הינו תוצר של התנועה הנקבית אשר יודעת לשכלל את כל החלקים ליחידה אחת, לשלם אחד, להוויה אחת. מתוך הבית (ה”עצמי”) האדם יוצא לעולם, ואל הבית (ה”עצמי”) האדם חוזר למנוחתו ולנחלתו.
הנחלה של האדם הינה “אני” מודע, ידוע ומפותח שהשיג לעצמו יותר ממקומו הראשוני כשבא לעולם, אז הוא זוכה לכלים להכרה עצמית עמוקה יותר, וזהו מקום הנחלה והשכינה שלו, המתהווה דרך תנועת זכר ונקבה, אך מתבסס עקב האיכות הנקבית השוהה, השוכנת ומייצרת נוכחות ובית.