ארכיטיפ נ’ – כאב ב’, הייסורים

הכאב הראשון, המשמעותי, המותיר את חותמו בכל תקופת חייו של האדם, הינו כאב הלידה.

האדם רגיל בזיכרון קוגניטיבי רגיל, זוכר אירועים, אינפורמציה נלמדת, תהליכים שהאדם עבר. הזיכרון פועל על פי יכולת ההכלה הקוגניטיבית שיש לאדם. ככל שהאדם מוכן יותר “לפגוש את סודו”, הזיכרון משחרר רשמים מוקדמים עמוקים יותר הטמונים ברובד התאי.

כל תא מהווה “מגרה” השומרת על זיכרונות מסוגים ספציפיים, וכל רושם, ברמות שונות טמון כזיכרון הממתין לשלב בו האדם יהיה במקום המוכן לחשיפה של עומקים נוספים, מעבר לידוע לו ברמת הזיכרון שהקוגניציה שלו מאפשרת. התאים בגוף זוכרים של דבר (ואף יותר) שהאדם חווה, למן חיבור זרע וביצית, דרך התפתחות העובר ברחם האם – כאשר כל מה שהאם חוותה בעת הריונו של העובר, נחתם כזיכרון ברובד התאי של גוף העובר. דרך הלידה וכן כל החיים, מן הינקות ועד לסוף החיים, כל תא בגוף מהווה מרכז, “מגרה”, שם שמור זיכרון מסוים.

בעת שעובר מתפתח ברחם האם, שם העובר חווה סוג של “גן עדן”, הרמוניה שם כל הצרכים מסופקים. הטמפרטורה קבועה, התנאים נוחים, שם הזיכרון התאי משמר חווית אחדות עמוקה ביותר.
דבר זה נכון בתנאים נורמטיביים, כאשר האם חיה אורח חיים רגיל, שאינו בתוך אימת מלחמה, או מצבי קיצון כדוגמת הגטאות בשואה, שם החוויה של האם חודרת לעובר וחותמת בעובר זיכרון תאי המכתיב לאחר הלידה דפוסי קיום המבטאים את מה שהעובר קלט בעת התפתחותו ברחם האם.
דפוסים כמו: תחושת סכנה, תחושת אימה, תחושת רדיפה, ועוד…ההופכים לאורח מכן לדפוסי חיים ולגישות קיומיות, המבטאות את התחושות המולדות הנובעות מחותם החתום כזיכרון הרובד התאי לאחר שהחוויה של האם הועברה לעובר.
דבר זה נכון לגבי כל טראומה שהאם חוותה בשעת ההיריון, טראומה זו נחתמת בגוף הוולד, ונרשמת בוולד כזיכרון ברובד התאי של הגוף.

החוויה הדרמטית ביותר בחיי האדם הינה חווית הלידה שלו. חוויה זו, נוטעת באדם את חרדת הניתוק מן האחדות שאותה הוולד חווה בעת היותו ברחם האם. הניתוק מן האחדות והיציאה לעולם מתלווה עם חרדת מוות עמוקה ביותר, עקב אי יכולת ראשונית לנשום, מאבק לנשימה הראשונה, וחרדה עצומה ל”נפילה” לתוך עולם קשה ביותר, שכל דבר בו כרוך במאבק, קושי, אי וודאות והשתנות מתמדת.
כאב הניתוק, היציאה לעולם, כאב המפגש הראשוני עם העולם, נחתם כזיכרון בסיסי בכל תא בגוף האדם. דבר הממשיך להדהד בחיי האדם במשך כל חייו.

זוהי חוויה שראשיתה גופנית, טבעית, אך החותם והמשמעות שלה ממשיכה לצמוח ולהתפתח לאורך חיי האדם. ויש לה ביטויים שונים בשלבי התפתחות גיל שונה.
זהו הכאב הקיומי (existential) ברמה העמוקה ביותר. מכיוון שהיא עמוקה מאוד, לא תמיד יש לאדם את הלגיטימיות הרגשית לחוש בה, עקב עומק הכאב, החסר , חוסר האונים וחוסר הידיעה כיצד להתייחס לכאב זה. כך שאנשים רבים מתגוננים מכאב זה באמצעות “עיבוי רגשי”, עיוורון רגשי, גסות רוח, וזאת כדי להפחית את דרגת הכאב שלעיתים בוקע ללא הכנות מוקדמות ו”תופס” את האדם לא מוכן, אז האדם עשוי לעבור סוג של זעזוע ממה שבקע בתוכו ומן העמוק של התחושות.

פחד המוות, הפחד הבסיסי של “לא להיות”, של להפסיק להיות – “יום אחד אני לא אהיה פה יותר, יום אחד העולם ימשיך בלעדי”, זהו פחד קשה מנשוא, ולאנשים רבים יש העדפה לא מודעת להעדיף לא להתעסק עם תחושות אלו כלל. כאב הלידה והחותם שהוא הותיר הרובד התאי, משם נובע הכאב הקיומי, הפחד מן המוות, החשש מ”לא להיות”.

כאב הלידה הראשוני, התפתח לאורך השנים, מן הרובד התאי, ומשם לתחושות היוצרות תפיסות חיים מסוימות, הוא המנוע הפנימי שיוצר את הדחף לתנועה בכמה כיוונים.
אם הכיוון נכון – האדם אינו בורח מן הכאב, אלא מאפשר לו מקום, עם מוכנות “נכנעת” לקושי בקבלת המוות בחלק מן המציאות היסודית של המסע הפרטי בחיים.
אם הכיוון אינו נכון – האדם מפתח בתוכו חסמים רגשיים רבים שעניינם הימנעות מן הכאב, על ידי טכניקות רבות ומגוונות.
דוגמה:
גישה לוחמנית – ” החיים הם מלחמה ומאבק, אני הוא זה שבו הכול תלוי, אלי להיות חזק כל הזמן”
גישה נסוגה – “אלי לחסום את עצמי, אלי להרוג את רגשותיי, יש בי תכנים שמאימים אלי, עדיף לי להירדם רגשית”
גישה של הסחת דעת – “העולם החיצוני, עשיר דיו, אני מעדיף לעסוק עם שלל הגירויים של העולם החיצוני, לחוש את עצמי, זוהי התמודדות שמשמעותה כאב, עדיף לי לברוח לגירויים של העולם החיצוני”

ככל שהאדם גדל בגיל, כך הכאב הראשוני מקבל ביטויים שונים, ומפתח באדם דרכי התמודדות שונות שהן חלק מן הטבע המולד, או מתכנים אישיים שהם חלק ממארג פוטנציאלי שיש לאדם.
מוכנות פנימית של האדם לעמוד מול האפשרות שלא ייוותר ממנו כלום, שיבוא יום שהוא לא היה פה, שהמוות מבצבץ מכל פינה. מחייב בגרות פנימית עמוקה ביותר, והיא זו המהווה מפתח להתמודדות עם הכאב הקיומי.
לצחוק על שאלה זו, לדלג מעליה באמירה טריוויאלית ש”ברור שיום אחד אני אמות” וכך להתעלם מעומק החוויה, מהווה סוג נוסף של בריחה מן הכאב הבסיסי של “לא להיות”.

בדרך כלל האיכויות המתלוות למוכנות הבשלה לעמוד מול הכאב הקיומי, הינן:
א- גישה של כניעה שאינה וותרנית.
ב- פתיחות וסובלנות מן הסוג שאינו דוחה כלום, אינו משהה תגובה, אך גם נינוח מול תהליך שאינו ידוע.
ג- ידיעת הגבוליות והזמניות של החיים, ולכן צניעות ביחס ל”אני” על כל המעשיים והזכויות שהאדם עשה או זכה להם.
ד- הבנת היחסיות ביחסי האנוש. סלחנות לחולשות האנושיות, מתוך בהירות על משמעותן.
ה- גישה בסיסית של ידידות ואהבה אוהדת כלפי העולם, ובני האדם המתמודדים כולם עם אותו הכאב, באופנים שונים.

התפתחות של איכויות אלו באדם, מאפשרות לעסוק עם הכאב הקיומי כך שכאב זה הופך למנוע גדילה, התפתחות ואפשרות לפיתרון אמיתי של הכאב הקיומי.
במקרים רבים כאשר כאב זה באמת נתפתח, נמס ונמוג מן הרובד התאי והנפשי באדם, אז מתחילה הדרך, עד אז זוהי ההכנה והכשרת הקרקע לבאות.