י”ד פעמים יש התייחסות בפרשה לנוקשות ליבו של פרעה, שהם כנגד י”ד הצמדים המופיעים בקהלת ג’.
(ראה את פרשת וישלח – דין רפה, דין קשה, שם מופיע תהליך זהה בצעדים, אך שונה בתוכן ובדרך שהצעדים מראים)
י”ד הצעדים הם ביטוי לתהליך השינוי וההיחלצות של האדם ממקומות קשים. מדפוסים התמכרותיים, ממקומות רגשיים הכולאים את האדם, או מן צורך לשנות דפוסי מחשבה מקובעים היוצרים באדם גישות מוטעות, ולכן מהוות סיבה לכאב, קושי וסבל.
סיפור זה כולו הינו משל ואלגוריה לתהליך היציאה מן הכלא הגופני, הרגשי או התודעתי, למקום חדש ולהתחלה חדשה ורעננה המביאה עימה דרך נכונה יותר להגשמת הסיבה הראשונה של חיי האדם.
הינה ניסיון לפתוח את תהליך י”ד הצעדים, כמו שהם מופיעים בכרונולוגיה של הסיפור, ביחס לי”ד הצעדים בפרק ג’ בקהלת לפי סדר הפסוקים:
1- “וַאֲנִי אַקְשֶׁה, אֶת-לֵב פַּרְעֹה; וְהִרְבֵּיתִי אֶת-אֹתֹתַי וְאֶת-מוֹפְתַי, בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם”
“עֵת לָלֶדֶת, וְעֵת לָמוּת”
קשיון ליבו של פרעה על ידי האל, מתרחש עקב קישיון ליבו הבסיסי של פרעה “בדרך שבה אדם רוצה לילך, מוליכין אותו” (מכות י’- ב’)
בקשיון ליבו של פרעה טמון הפוטנציאל למותו, באותות הבאות מן האל ניתן לפרעה האפשרות להיוולד מחדש.
2- “וַיֶּחֱזַק לֵב פַּרְעֹה, וְלֹא שָׁמַע אֲלֵהֶם: כַּאֲשֶׁר, דִּבֶּר יְהוָה”
“עֵת לָטַעַת, וְעֵת לַעֲקוֹר נָטוּעַ”
דבורו של אל יוצרת נטיעה חדשה., בעבור פרעה אותו הדיבור האלוהי מקדם ונוטע בליבו את אשר קיים שם זה מכבר. לכן דיבור זה “עוקר נטוע”. אך בלב של אדם אחר אותו הדיבור האלוהי יהפוך את אותו האדם לגן רווה פורח “זכה – נעשית לו סם חיים, לא זכה – נעשית לו סם מיתה” (יומא ע”ב ,ב’)
3- “וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה, כָּבֵד לֵב פַּרְעֹה; מֵאֵן, לְשַׁלַּח הָעָם”
“עֵת לַהֲרוֹג וְעֵת לִרְפּוֹא”
אמירת האל למשה מביאה עימה מרפא. עצם הדיבור האלוהי לאדם מביא עימו רפואה של טעם האחדות, ואילו בניתוק מן האחדות, ליבו הכבד של פרעה מביא עימו מוות.
לב כבד הופך נוקשה, מאבד גמישות, מאבד את היכולת להשתנות, לוותר ולנוע למקומות חדשים המחייבים גמישות.
4- “וַיִּפֶן פַּרְעֹה, וַיָּבֹא אֶל-בֵּיתוֹ; וְלֹא-שָׁת לִבּוֹ, גַּם-לָזֹאת”
“עֵת לִפְרוֹץ וְעֵת לִבְנוֹת”
בניה של כל נושא ועניין מחייבים מן האדם לצאת לזמן מה למקום בו אין נוחות, למען הבנייה של דבר חדש.
פרעה מתחיל נכון – ויפן פרעה – אך לא למקום הנכון, הוא פונה לאזור הנוחות – ויבוא אל ביתו – שם נוח ומוכר, שם אין צורך בבניה חדשה.
בצעד זה, מתחיל תהליך ההפרדות המודעת של פרעה מדפוסים ישנים סרבניים, עמוקים ובסיסיים, עקב התרככות יחסית של הנוקשות הבסיסית.
5- “וַיִּקְרָא פַרְעֹה לְמֹשֶׁה וּלְאַהֲרֹן, וַיֹּאמֶר הַעְתִּירוּ אֶל-יְהוָה, וְיָסֵר הַצְפַרְדְּעִים, מִמֶּנִּי וּמֵעַמִּי; וַאֲשַׁלְּחָה, אֶת-הָעָם, וְיִזְבְּחוּ, לַיהוָה”
“עֵת לִבְכּוֹת וְעֵת לִשְׂחוֹק”
קריאת פרעה למשה ולאהרון, הינה בכי.
מתחיל בפרעה רצון לשינוי, למשהו אחר שאינו כהרגלו.
“ויזבחו ליהוה”, משם בא הצחוק והשמחה, כאשר האדם פועל פעולה הקושרת ומחברת אותו אל האחדות.
בצעד זה, פרעה מוכן לקבל את מקומו של הצד שני, ללא הקשחת ליבו הבסיסית. בצעד זה האדם נפתח לאפשרות לראות את השונה ואת האחר.
6- “וַיַּרְא פַּרְעֹה, כִּי הָיְתָה הָרְוָחָה, וְהַכְבֵּד אֶת-לִבּוֹ, וְלֹא שָׁמַע אֲלֵהֶם: כַּאֲשֶׁר, דִּבֶּר יְהוָה”
“עֵת סְפוֹד וְעֵת רְקוֹד”
דבר ישן לא מת בקלות, הרגלים ישנים אינם מתבטלים בקלות. כאשר באה הרווחה, באה בעקבותיה מגמת הדפוס הישן להתקבע, ולחזור ל”סיר הבשר”.
ברווחה עצמה אין פגם. אם יש עיסוק נכון עם הרווחה הבאה לאדם, היא הופכת לריקוד, ואילו בעיסוק שאינו נכון, עיסוק המביא עימו ניוון והתמכרות, שם באה העת לספוד. כיוון שניהול לא נכון של רווחה דוחים אותה ושמים קץ להיותה מרווה ומביאה נחת.
מתוך הבנה זו, יש אנשים רבים הבוחרים בחיי סגפנות. חיים מסוג זה נכונים לזמן מה, אך לא לחיים שלמים. המצב הסגפני טוב לבנייה של ידיעת הניהול הנכון של חיי הרווחה מבלי שחיים אלו יפגעו באדם.
7- “וַיֹּאמְרוּ הַחַרְטֻמִּם אֶל-פַּרְעֹה, אֶצְבַּע אֱלֹהִים הִוא; וַיֶּחֱזַק לֵב-פַּרְעֹה וְלֹא-שָׁמַע אֲלֵהֶם, כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר יְהוָה”
“עֵת לְהַשְׁלִיךְ אֲבָנִים, וְעֵת כְּנוֹס אֲבָנִים”
כמו בגוף האדם, האיבר הרחוק מן הלב חש ראשון את החולי, כך גם החרטומים, הם רחוקים מפרעה שהוא לב מצרים, ולכן הם אלו החשים את אצבע אלוהים, ואילו פרעה עצמו נותר עם חוזק ליבו, כלומר – עם המחלה, שהיא נוקשות הלב וחיסרון הגמישות ואי היכולת לשינוי וההתאמה לזמנים המשתנים.
דברו של האל כונס את האבנים. “אבן” הינו שם אחר ל”אותיות”. הדיבור האלוהי מתממש דרך אותיות וכונס בעולם בניין הבנוי מן האותיות (אבנים) והן הביטוי לרצון האלוהי.
הקשחת הלב הינו הסירוב לראות את “הכתובת שעל הקיר”, את מה שכולם יודעים (ידיעת החרטומים) אך האדם מסרב לקבל.
8- “וַיִּקְרָא פַרְעֹה, אֶל-מֹשֶׁה וּלְאַהֲרֹן; וַיֹּאמֶר, לְכוּ זִבְחוּ לֵאלֹהֵיכֶם—בָּאָרֶץ”
“עֵת לַחֲבוֹק, וְעֵת לִרְחֹק מֵחַבֵּק”
ריחוק מן החיבוק מאפשר לאדם לחוש את עצמו לבדו, ללא האפשרות לקשר סימביוטי עם האחר.
כאשר האדם אינו מאבד את עצמו בעת היותו בחיבוק עם האחר, אז מתאפשר לו קשר אמיתי, קשר בו הוא עצמו אינו הולך לאיבוד ואינו שוכח עצמו. הריחוק אם כן הכרחי ללימוד האיזון הנכון בעת האדם בקשר אינטימי עם האחר.
מכאן שלפרעה קשר אמיץ ואינטימי עם ישראל. אין הוא מוכן לוותר על ה”חיבוק” שלו מישראל. המקום בו פרעה מוכן לריחוק מחיבוק ישראל, הינו המקום בו הוא מוכן למציאה של איזון נפשי חדש בו הוא אינו מורגל, והוא מבין ורואה את ההכרחיות ליצירת מרחק מן האהוב לשם מציאה של מרכז פנימי חדש יציב, ובוגר יותר.
זהו הצעד לשם בחינת היחסים שיש לאדם עם עצמו או עם אדם אחר, בתוך מסגרת של קשר אינטימי. לאפשר לאדם קרוב, את תהליך ההתרחקות, מעיד על איכות האהבה שיש באדם כלפי זוגתו.
9- “וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה, אָנֹכִי אֲשַׁלַּח אֶתְכֶם וּזְבַחְתֶּם לַיהוָה אֱלֹהֵיכֶם בַּמִּדְבָּר–רַק הַרְחֵק לֹא-תַרְחִיקוּ, לָלֶכֶת; הַעְתִּירוּ, בַּעֲדִי”
“עֵת לְבַקֵּשׁ וְעֵת לְאַבֵּד”
תהליך הפרדות של האדם ממקומות קשים, אינו מתרחש בקלות ובהירות. על אף הכאב שיש במקומות הקשים, אין האדם מזדרז לאבד ולוותר על מקומות כואבים אך ידועים. לכן פרעה מבקש ממשה – “רק הרחק לא תרחיקו” – האדם זקוק לקשר עין עם הדבר שמסב לו כאב וצער.
פרעה מבין כי עליו לוותר על ישראל, הוא אינו מוכן לאיבוד מלא של הדבר אליו הוא קשור.
עליו להיות מוכן ללכת לאיבוד, ולאבד את הקיים שיש בידו, בכדי שימצא לו בדבר החדש, הדרך החדשה.
ללא האפשרות לאבד, לא ניתן למצוא.
בצעד זה, האדם לומד את הקשר העמוק והסימביוטי שיש לו עם הדבר שממנו הוא מבקש להיפרד.
וזהו צעד כואב ביותר, בו האדם מכיר את החלקים בתוכו הזקוקים להתמכרות ולסבל.
10- “וַיַּכְבֵּד פַּרְעֹה אֶת-לִבּוֹ, גַּם בַּפַּעַם הַזֹּאת; וְלֹא שִׁלַּח, אֶת-הָעָם”
“עֵת לִשְׁמוֹר וְעֵת לְהַשְׁלִיךְ”
בצעד זה, האדם נכנע למקום שזיהה בצעד הקודם. שם הוא פגש את החלקים בתוכו הזקוקים להתמכרות ולכאב.
מקום זה הינו לשון מאזניים דקה ביותר, בין הנפילה לכלא הייסורים, וייאוש ולוויתור על האפשרות לחיים אחרים טובים יותר, אל מול המשך תהליך ההשלכה של מה שאינו חלק אורגני בעצמו – נשמתו של האדם.
פרעה שומר ואינו משליך. הוא נכנע למקום העיקש ואינו מעוניין בשינוי המביא לטהרה, אלא בהיקבעות המשרישה את הישן. הידוע, הכואב, הנכנע להתמכרות.
11- “וַיִּשְׁלַח פַּרְעֹה–וְהִנֵּה לֹא-מֵת מִמִּקְנֵה יִשְׂרָאֵל, עַד-אֶחָד; וַיִּכְבַּד לֵב פַּרְעֹה, וְלֹא שִׁלַּח אֶת-הָעָם”
“עֵת לִקְרוֹעַ וְעֵת לִתְפּוֹר”
בשלב זה, הכבדת הלב של פרעה, הינה המלחמה הפנימית של האדם לקיום ולהצדקת הטעות והחטא שיש בידו, בכדי לשמור את זהותו כפי שהייתה עד כה לאור המאבק לשמר דרך שאינה רלוונטית יותר.
היה עליו לקרוע מעליו את בגדיו הישנים, כדי לתפור לו בגדים ההולמים את החדש, את מה שהחדש מציע ומבקש.
פרעה נותר בעיקשותו הישנה, ותופר לעצמו עוד שכבות של ביגוד על הביגוד הישן, ובכך הופך את עצמו למגושם ולכבד יותר.
זוהי צומת בדרכו של האדם. אם יכול הוא להשיל את דרכי ההתנהגות המבטאים שגיאה וטעות.
דרך היודעת לקרוע את הקודם והישן – הרי שם יש סכנה של עירום, מחשוף וקור, אבל באותה המידה קיימת אפשרות להתחדשות עמוקה ויסודית.
12- “וַיְחַזֵּק יְהוָה אֶת-לֵב פַּרְעֹה, וְלֹא שָׁמַע אֲלֵהֶם: כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר יְהוָה, אֶל-מֹשֶׁה”
“עֵת לַחֲשׁוֹת וְעֵת לְדַבֵּר”
דברו של האל למשה, וכיצד האל מודיע למשה על מצבו של פרעה בליבו החזק, הוא זה המשפיע על פרעה את האפשרות לכוח כה רב לעמידה מול סבל ועוצמה אלוהית ועדיין להיוותר חזק בליבו.
זהו כוח עצום שיש לפרעה בעמידה העיקשת מול אלוהים ואדם.
במובן הנכון – כוח זה הינו העיקשות של האדם לעצירה ולהתבוננות שקטה על מצבו.
במצב זה, על האדם לחשות, לחבור לשקט, להמתנה, להתבוננות השקטה שדרכה קול דממה ענוג נודע, ופותח דלת חדשה לחיים אחרים, טובים יותר.
השקט הוא הסוד לחשיפה של עולם חדש. ואילו פרעה וחיזוק ליבו נותר ברצונו להיות במקום שהוא זה המדבר.
13- “וַיִּשְׁלַח פַּרְעֹה, וַיִּקְרָא לְמֹשֶׁה וּלְאַהֲרֹן, וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם, חָטָאתִי הַפָּעַם: יְהוָה, הַצַּדִּיק, וַאֲנִי וְעַמִּי, הָרְשָׁעִים. הַעְתִּירוּ, אֶל-יְהוָה “
“עֵת לֶאֱהֹב וְעֵת לִשְׂנֹא”
זהו השלב האחרון, הדלת האחרונה הנפתחת לאדם., שם הוא מבין כי הדברים אינם תלויים בו, כי יש מקום לאחר שאינו זהה לו, לחיים כמו שלו יש. זהו המקום שדרכו האדם לומד להיעזר באחרים היודעים יותר ממנו. מקום בו עליו לוותר על חוסנו וחוזקו, ולהיעזר באחר היודע טוב ממנו.
זהו המקום בו האדם מסוגל לראות את אחריותו המלאה למצבו, ולהתוודות על כך, להתנצל ולהצטער על צדדים מסוימים שמצא בתוכו.
במקום זה יש לצער ולווידוי כוח מטהר עמוק, תהליך הווידוי מצחצח את נפש האדם ומאפשר תנועה חדשה, וכן התחלה חדשה כמו שמקומו הקודם כלל לא היה.
מקום זה עדין ביותר. אם האדם יוותר על זהותו הקודמת, תבוא האהבה. ואם יעדיף את הקודם, השנאה תמלא את ליבו.
14- “וַיֹּסֶף לַחֲטֹא; וַיַּכְבֵּד לִבּוֹ, הוּא וַעֲבָדָיו. וַיֶּחֱזַק לֵב פַּרְעֹה, וְלֹא שִׁלַּח אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל: כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר יְהוָה, בְּיַד-מֹשֶׁה”
“עֵת מִלְחָמָה וְעֵת שָׁלוֹם”
הצעד האחרון בתהליך, סוגר את הגולל על האפשרות לשינוי.
אין הכוונה לדיכוטומיה מלאה של טוב או רע, אלא שבצעד זה, האפשרות שנפתחה לשינוי נסגרה, וכברת הדרך שהאדם כן הצליח לעשות ולהשיג, מתקבעת והיא עצמה הופכת לדבר החדש.
בסיפור – פרעה הינו הקצה הסופי של עיקשותו להיוותר עם הישן המזיק לו.
לכן לבסוף נותרת האפשרות לשלום או מלחמה, במובן של עד כמה האדם הצליח להביא חדש בליבו, שם יש שלום, ועד כמה שנותר הישן, שם תתרחש המשך המלחמה.
שלום קובי ידידי,
ההיגד ש”אלוהים הכביד את לב פרעה” חוזר שוב ושוב, כדי להבטיח את סרבנותו וליצור עילה להיפרע ממנו באופן מלא על חטאו.
פרעה, ככל הנראה, לא היה קוטל קנים. הוא היה מלך משכיל של מעצמה אזורית אדירה, מוקף בחכמים וחרטומים. כך שאכן אלוהים נזקק להפעלה אינטנסיבית של ציעוף חכמתו ו”הכבדת ליבו”.
לאור ההנחות לעיל; האם תוכל להסכים עם הסברה שעם טביעת פרעה, בנחשולי ים סוף הנסגר – ראה פרעה, ברגעי חייו האחרונים, את עוצמתו וחילו של אלוהי ישראל על פני אליליו וחזר בתשובה ?
האם יתכן שברגעי חייו האחרונים נסלחו לפרעה חטאיו וניתנה לו זכות לעולה”ב בשל חזרתו מכפירתו ?
שבוע טוב ומבורך,
יעקב דקל
אכן יעקב, אתה מעורר שאלות נכונות. תודה לך