פרשת ויגש, חוק קבלת ושמור השפע

כלל יסוד: שפע, טוב, בריאות, אושר ועושר, באים לאדם כתוצאה מן האחדות:
אחדות פיזית מביאה בריאות
אחדות רגשית, רוחנית,  מביאה אושר ופריון יצירתי
אחדות במשפחה מביאה שלום
אחדות בין חברים מביאה לכוח בעשייה, ויוצרת שותפות פורייה
אחדות בין עמים מביאה לידי שגשוג
אחדות בין האדם לעצמו מביאה מודעות לדרכו הפרטית בחייו האישיים, ולידיעה על סיבת קיומו
אחדות בין יסודות הטבע מביאים ליציבות באקלים ובתנאי הסביבה
אחדות בין שמים לארץ מביאה הרמוניה לעולם

כאשר אחדות זו נפגעת, באה המחלה. באים ייסורים ומצוקות, אסונות וזעזועים, במשורים שונים.
בדרך כלל במישור שם נעדרת האחדות, שם באה הקללה.

לימוד מרכזי בפרשה עומד על נקודה זו, כיצד האיחוד המשפחתי של יוסף עם אביו ואחיו, מלמד על תהליכים של שיבה לאחדות לאחר שהיה קרע, פירוד, אסון.
כל עוד ומשפחת ישראל חסרה את יוסף, הם כולם באבל כבד שאין ממנו שיקום, ולא ניתן לנחמו. ואף רעב כבד בא לעולם עקב פירוד המשפחה.
כאשר בא האיחוד, וישראל ובני ביתו יורדים למצריים לפגוש ולהתאחד שוב עם יוסף, שפע גדול של פרייה ורבייה, רכוש וכלכלה בא בעקבות האיחוד וההחלמה העמוקה לפצע כואב, שאיחוד זה מאפשר.
השפע שבא לבית יעקב, מתרחש בארץ גושן, מקום זה מוזכר בכתוב 7 פעמים. שהם שבעת הצעדים לביסוס השפע הבא לאדם עקב השיבה לאחדות.

הינה תהליך ביסוס השפע, כפי הופעתו בפרשה, כפי סדר ההתהוות הכרונולוגי אותו מראה הכתוב:

1- וְיָשַׁבְתָּ בְאֶרֶץ-גֹּשֶׁן, וְהָיִיתָ קָרוֹב אֵלַי–אַתָּה, וּבָנֶיךָ וּבְנֵי בָנֶיךָ; וְצֹאנְךָ וּבְקָרְךָ, וְכָל-אֲשֶׁר-לָךְ. וְכִלְכַּלְתִּי אֹתְךָ שָׁם, כִּי-עוֹד חָמֵשׁ שָׁנִים רָעָב: פֶּן-תִּוָּרֵשׁ אַתָּה וּבֵיתְךָ, וְכָל-אֲשֶׁר-לָךְ
צעד ראשון לביסוס השפע: הצורך של בית יעקב להיות בקרבתו של יוסף, וההזמנה של יוסף לבית יעקב שיבואו תחת חסותו.
ההכרח של האדם להשלים עם אויביו, לקיים שיח עם אדם שקשה עימו, לדעת כיצד לגשר על הפערים למרות הקושי ולהבין כי גם אם אין הסכמה ואין יכולת לקבלה הדדית, עדיין יש כבוד הדדי ולגיטימציה לקיומו של האחר. כמו כן – אדם שנפגע ממשהו, אינו יכול להיפרד אף פעם מן הגורם הפוגע, כל עוד ואין מגע, גישור, דיאלוג ולבסוף סליחה. כל עוד תהליך זה לא נעשה, האדם רדוף תמיד אחר צילו הכבד של הפוגע. יש משיכה מגנטית לא נראית לעין בין הפוגע לנפגע.

2- וּקְחוּ אֶת-אֲבִיכֶם וְאֶת-בָּתֵּיכֶם, וּבֹאוּ אֵלָי; וְאֶתְּנָה לָכֶם, אֶת-טוּב אֶרֶץ מִצְרַיִם, וְאִכְלוּ, אֶת-חֵלֶב הָאָרֶץ וְאַתָּה צֻוֵּיתָה, זֹאת עֲשׂוּ: קְחוּ-לָכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם עֲגָלוֹת, לְטַפְּכֶם וְלִנְשֵׁיכֶם, וּנְשָׂאתֶם אֶת-אֲבִיכֶם, וּבָאתֶם. וְעֵינְכֶם, אַל-תָּחֹס עַל-כְּלֵיכֶם: כִּי-טוּב כָּל-אֶרֶץ מִצְרַיִם, לָכֶם הוּא
צעד שני, צעד ההחלמה:
בגרותו של יוסף ביכולתו “לצוות” את אחיו השרויים בהלם ושיתוק מול מחזה בלתי אפשרי.
צעד שני פותח את האפשרות לראות פוטנציאל, “כִּי-טוּב כָּל-אֶרֶץ מִצְרַיִם, לָכֶם הוּא“.
לאחר שיש מגע, יש לגיטימציה ל”צד ההפוך” להתקיים, להיות בעל זכות הזהה לחברו, אז נפתחת האפשרות להבין את השפע הממתין, מה הם האפשרויות הממתינות לאדם, אם יידע להכיר בזכות האויב לשפע וקיום שהוא עצמו היה רוצה אותו לעצמו ולבני ביתו.

אויב בהקשר הזה, הינו ה”צד האחר'” (סיטרא אחרא) שהאדם חש דחייה ספונטנית ממנו, הצד האחר תמיד מתחיל בחלקים רגשיים של האדם בינו לעצמו, חלקים שלו עצמו שהוא מבקר, וחש דחייה עצמית שלו מעצמו.
כגון:
א- קושי של האדם לסבול את החולשות שלו
ב- קושי לקבל מעשים שעשה בעבר
ג- קושי לקבל דפוסים והרגלים שהאדם חי ביום יום, כמו הרגלי אכילה, צריכה ועוד..
ד- קושי לקבל יחסי אנוש, וכיצד האדם בנה לעצמו דרכים קומוניקטיביים חברתיים שאינו חי בשלום איתם.
ה- קושי לקבל את מה שעדיין לא הושג והוגשם בחייו הפרטיים.
יש לדבר זה דוגמאות נוספות רבות. כולן לבסוף יוצרות תהליך פנימי של הדחקה, פיצול ותפיסת מקומות אלו כ”אויב” כחלקים שנואים ההופכים ל”תת מודע” של האדם, שם חלקים אלו גדלים בחשכה והופכים להיות “מפלצת”.
הסליחה והקבלה מאפשרים החלמה עמוקה ומשם ניתן לראות את השפע הממתין לאדם כל העת.

צעד שני הינו קשה ביותר לכן במקרא יוסף מבקש מאחיו כי “וַיְשַׁלַּח אֶת-אֶחָיו, וַיֵּלֵכוּ; וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם, אַל-תִּרְגְּזוּ בַּדָּרֶךְ”, אל תאפשרו לעבר להכתיב לכם את העתיד, אל תתנו לעוגמת הנפש לנצח את האפשרות להחלמה, ליציאה למקום טוב יותר, אל תתעכבו על הכאב – על הקונפליקט. מקומות אלו מוכרים היטב, אין טעם לדוש בהם כעת, בעת היותכם בדרך ביציאה למקום חדש טוב יותר.
וכן יעקב אף הוא זקוק לתמיכה להחלמה “וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים לְיִשְׂרָאֵל בְּמַרְאֹת הַלַּיְלָה, וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב יַעֲקֹב; וַיֹּאמֶר, הִנֵּנִי. גוַיֹּאמֶר, אָנֹכִי הָאֵל אֱלֹהֵי אָבִיךָ; אַל-תִּירָא מֵרְדָה מִצְרַיְמָה, כִּי-לְגוֹי גָּדוֹל אֲשִׂימְךָ שָׁם. אָנֹכִי, אֵרֵד עִמְּךָ מִצְרַיְמָה, וְאָנֹכִי, אַעַלְךָ גַם-עָלֹה; וְיוֹסֵף, יָשִׁית יָדוֹ עַל-עֵינֶיךָ”
ההחלמה שבאה מן האל עצמו, מביאה עימה שפע, ביטחון וראיית העתיד וידיעת חשיבות ההליכה בדרך, לאן היא פונה ומה תכליתה, אפילו עם נראה כי הדרך מוליכה למקומות היוצאים לגלות.

3- וְאֶת-יְהוּדָה שָׁלַח לְפָנָיו, אֶל-יוֹסֵף, לְהוֹרֹת לְפָנָיו, גֹּשְׁנָה; וַיָּבֹאוּ, אַרְצָה גֹּשֶׁן
צעד שלישי לביסוס השפע: הצורך ביצירת ארגון, וכלים לקבלת השפע. יהודה הינו אדם שניתן לסמוך עליו, הוא אדם עם תעוזה, עם הבנה ויכולת לשינוי והודאה על האמת, הוא אדם עם דרגת מחויבות מלאה לדבר אליו הוא מחובר.
דרכו ניתן להבין על האיכויות הנדרשות מן האדם כדי להכשיר את הקרקע הפנימית שלו לקבלת השפע הממתין לו.
איכויות הכרחיות לשם יצירת כלים פנימיים לקבלת השפע, הנלמדות מחיי יהודה:
נאמנות,
מחויבות,
יכולת לשינוי על פי צרכי המציאות המשתנה,
עוז ואומץ,
יושרה פנימית, אמת פנימית, אשר מולה הוא עצמו אינו נחשב,
יכולת לפלס דרך גם אם הדרך אינה נראית לעין,
יכולת להגיע למקום שאין בו כלום, מדבר שומם, אך לראות בו את האפשרי.

4- וַאֲמַרְתֶּם, אַנְשֵׁי מִקְנֶה הָיוּ עֲבָדֶיךָ מִנְּעוּרֵינוּ וְעַד-עַתָּה–גַּם-אֲנַחְנוּ, גַּם-אֲבֹתֵינוּ: בַּעֲבוּר, תֵּשְׁבוּ בְּאֶרֶץ גֹּשֶׁן, כִּי-תוֹעֲבַת מִצְרַיִם, כָּל-רֹעֵה צֹאן
צעד רביעי: בצעד זה, הפוטנציאל החדש , החזון שהביא עימו שפע חדש, פוגש באופן מעשי את המציאות שהייתה עד כה מנת חלקו של האדם. מצב זה קשה ביותר, והוא מעורר סלידה של הישן מן החדש. הישן תמיד מתנגד לחדש, גם עם ה”ישן” משמעותו – עוני, זקנה, חולי, מצוקה, כאב ועוד… האדם רגיל למציאות זו, וכוחו של ההרגל הופך את החולי והסבל למציאות שהיא המוכרת והיא הידועה, דבר שגורם לשאט נפש מן החדש היותר טוב והיותר מתקדם.
צעד זה הינו ההשלמה, הקבלה, ההחלמה של הצדדים ה”זקנים”, הישנים, שיש בכל אדם הזקוק להשתנות וללכת לחדש, שם הוא מחויב להשלים עם האפשרות לוויתור על חלקים שהיו עד כה דומיננטיים, אך הביאו מצוקה וכאב, לטובת חלקים חדשים, רעננים וצעירים יותר.
החלקים ה”זקנים” חשים את “תועבת מצרים”, ואליהם לוותר להתרכך ולהסכים לאי הידיעה ולסכנה שיש באי הידיעה הקשורה להליכה לקראת החדש, היא ארץ גושן.
בשלב זה עומדת השאלה, כיצד האדם מגיב לדבר חדש שמוצג בפניו. לרוב החדש מייצר דחייה. הישן מוכר ורוב בני האדם נכנעים להרגל ולידוע.

5- וַיָּבֹא יוֹסֵף, וַיַּגֵּד לְפַרְעֹה, וַיֹּאמֶר אָבִי וְאַחַי וְצֹאנָם וּבְקָרָם וְכָל-אֲשֶׁר לָהֶם, בָּאוּ מֵאֶרֶץ כְּנָעַן; וְהִנָּם, בְּאֶרֶץ גֹּשֶׁן
צעד חמישי:
השפע המתקבל מוצג לעולם, כעובדה מוגמרת. בשלב זה יש סינרגיה מלאה, הסכמה מלאה בין חלקי הנפש השונים, וההחלמה שהובילה לאחדות אשר חלה בהם.
אז ניתן להציג את תוצאות השפע החדש כדבר המוצג ונראה לעין. עד לנקודה זו, השפע והתהליך שהאדם עובר מולו, הינו בבחינת “אין הברכה שורה אלא על דבר הסמוי מן העין”. עד לנקודה זו השפע החל על האדם, מתרחש ופועל בהיחבא.
כאשר כלל חלקי האדם מכירים את החדש ואת הפוטנציאל וכיצד חיים עימו, אז ניתן להציג אותו בתוצאותיו לעולם, אז אין סכנה בחשיפת הדבר שנולד והביא עימו שפע חדש.

לכן המשך הפסוק הוא: “וּמִקְצֵה אֶחָיו, לָקַח חֲמִשָּׁה אֲנָשִׁים; וַיַּצִּגֵם, לִפְנֵי פַרְעֹה”
חמישה אחים, שהם חמשת חלקי הנפש: נפש, רוח, נשמה, חיה ויחידה.
כאשר מהלך זה מקבל את ביטויו הרחב בהפטרה, שם מצוין חמש פעמים “עד עולם”, לשון –שפע החל על האדם לנצח, לעד, לעולם.
דבר התלוי בסידור מאוזן של חמשת חלקי הנפש.
כאשר חלקים אלו מאוזנים ומאורגנים היטב בייחוד הנכון, כאשר אף חלק אינו דומיננטי על האחר, אז השפע החל על האדם מביא עימו “נצח”.
כל שפע בהגיעו להבשלתו המלאה באדם, מחייב את הייחוד וההרמוניה הנכונה בין חלקי הנפש, אז הוא מאפשר את ההנבטה המלאה המראה פרי קונקרטי של מהלך השפע.

מן ההפטרה:

א-נפש: וְיָשְׁבוּ עַל-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר נָתַתִּי לְעַבְדִּי לְיַעֲקֹב, אֲשֶׁר יָשְׁבוּ-בָהּ, אֲבוֹתֵיכֶם; וְיָשְׁבוּ עָלֶיהָ הֵמָּה וּבְנֵיהֶם וּבְנֵי בְנֵיהֶם, עַד-עוֹלָם
(ברמת “נפש”, התיקון הינו היחסים עם האבות. היכולת להשלים עם אימא ואבא, ולקבל את תוצאות האבות בחיים הפרטיים של האדם, ואף לראות את הברכה שהאבות, אימא ואבא הביאו עימם. “נפש” הינה חוויה של תכנים העולים מן הגוף, תהליך העברה בין דורית שייך ל”נפש”, ועובר דרך חווית פיזיולוגית)

ב- רוח: וְדָוִד עַבְדִּי, נָשִׂיא לָהֶם לְעוֹלָם.
(דרגת “רוח”, הינה העבודה על רגשות, אשר משתנות כ”רוח”, ונכרות עקב תנועתן. רגש ללא תנועה וללא הדחקה, מאפשר שליבו של האדם יהפוך ל”כינור דוד”, הנבל עליו רוח הקודש פורטת, ומביאה עימה מנגינות ממעל)

ג-נשמה: וְכָרַתִּי לָהֶם בְּרִית שָׁלוֹם, בְּרִית עוֹלָם יִהְיֶה אוֹתָם;
(“נשמה” בהקשר הנוכחי, הינה “תודעה” – mind – חלל הידיעה, המקום בו האדם יודע את עצמו. מקום זה מתאפיין במימד המחשבות. הגדילה המתחייבת ממקום זה הינה ביכולת לייצב את המחשבות, למחשבה שאינה סטימולטיבית אלא קבועה ויציבה, אז מימד “נשמה” – תודעה mind, הופך לזמין לקבלת השפע הבא מלמעלה)

ד-חיה: וּנְתַתִּים וְהִרְבֵּיתִי אוֹתָם, וְנָתַתִּי אֶת-מִקְדָּשִׁי בְּתוֹכָם לְעוֹלָם.
וְהָיָה מִשְׁכָּנִי עֲלֵיהֶם, וְהָיִיתִי לָהֶם לֵאלֹהִים; וְהֵמָּה, יִהְיוּ-לִי לְעָם.
(רובד “חיה”, הינו המישור בו האל נגלה לאדם באופן מודע, אז תוצאותיו של מגע זה מקבלים מציאות מודעת בנפש האדם.  עד למקום זה, אלוהים הוא “תפיסת עולם”, חינוך או אמונה בלבד. ממקום זה, אלוהים הינו מציאות גמורה, וודאית, מוחלטת, שאינה זקוקה לשכנועים, לימוד, מסורת או כל וורסיה חינוכית אחרת שמוצאה חיצוני לאדם)

ה- יחידה: וְיָדְעוּ, הַגּוֹיִם, כִּי אֲנִי יְהוָה, מְקַדֵּשׁ אֶת-יִשְׂרָאֵל–בִּהְיוֹת מִקְדָּשִׁי בְּתוֹכָם, לְעוֹלָם
(רובד “יחידה”, הינו המישור בו מתאפשרת האחדות המלאה עם האל, שם האדם חוזר למקורותיו, למקדש האל. שם אלוהים ואדם אחד)

בעבודה נכונה, חלקים אלו פועלים כיחידה אחת, אף חלק אינו דומיננטי על האחר. כאשר חלק מסוים דומיננטי על האחרים, אז האדם ניכר דרך שלל ההתנהגויות המאפיינות אותו.
כגון חלק “רוח”: אדם אמוציונאלי מאוד שרגשותיו מולכים על כל צדדי אישיותו.
או כשחלק “נשמה” דומיננטי באדם, זהו אדם מנטאלי, העובד עם ה”ראש” ומדכא עקב כך צדדים אחרים.
כאשר כל החלקים מאוזנים, האישיות שמאפיינת את האדם, נעלת, נמוגה, מתמוססת.
זהו סוג של חווית מוות ממנה האדם נולד למציאות חדשה, שם אלוהים הוא זה המגדיר את זהותו הפרטית של האדם, ולא הוא את עצמו.

6- וַיֹּאמְרוּ אֶל-פַּרְעֹה, לָגוּר בָּאָרֶץ בָּאנוּ, כִּי-אֵין מִרְעֶה לַצֹּאן אֲשֶׁר לַעֲבָדֶיךָ, כִּי-כָבֵד הָרָעָב בְּאֶרֶץ כְּנָעַן; וְעַתָּה יֵשְׁבוּ-נָא עֲבָדֶיךָ, בְּאֶרֶץ גֹּשֶׁן
צעד שישי: זהו המקום בו האדם מתקשר את ה”חדש” שלו לעולם, באופן מלא ובוגר, שם נוצר דו שיח של החדש שהביא.
של השפע החדש המבקש לבוא במגע וקומוניקציה עם העולם הישן. כאשר העולם הישן, לא מזהה בחדש “אויב”, אלא הוא עצמו מצטרף לחדש ומבקש להיות חלק מן ההזנה שלו.
מקום זה הינו חלק מתהליך בגרות והבשלה נכונים.

7 – וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה, אֶל-יוֹסֵף לֵאמֹר: אָבִיךָ וְאַחֶיךָ, בָּאוּ אֵלֶיךָ. ו אֶרֶץ מִצְרַיִם, לְפָנֶיךָ הִוא–בְּמֵיטַב הָאָרֶץ, הוֹשֵׁב אֶת-אָבִיךָ וְאֶת-אַחֶיךָ: יֵשְׁבוּ, בְּאֶרֶץ גֹּשֶׁן–וְאִם-יָדַעְתָּ וְיֶשׁ-בָּם אַנְשֵׁי-חַיִל, וְשַׂמְתָּם שָׂרֵי מִקְנֶה עַל-אֲשֶׁר-לִי
צעד שביעי ואחרון: פרעה עצמו מאשר את מקום המגורים, שם יש פרייה ורבייה, שפע גדול, תוצר של האחדות וייחוד. ואפילו מבקש להיעזר באחי יוסף לניהול הרכוש שלו.
זהו השלב בו השפע שהביא עימו חדש, מוצא את מקומו בעולם, העולם מכיר בתוצר החדש, ואף מעוניין להיעזר בו, להיות חלק ממנו, להיות הוא עצמו ניזון דרכו. זהו המקום בו החדש והישן ניזונים זה מזה, זוהי האחדות המביאה עימה שלום, הרמוניה, אהבה, חיים, רעות ושותפות.

סיכום: נקודה מרכזית למחשבה ולעיון: תהליך בניית הכלים לקבלת השפע, ולידיעה כיצד עובדים “נכון” עם השפע, על מנת שלא יהפוך לדבר המשחית את נפש האדם.
תהליך זה הינו מורכב מצמתים רב גוונים. עם שלבים רבים, יותר ממה שתואר כאן למעלה.
יש להתבונן ולראות שתהליך זה מתרחש במקום “גלות” במצרים, ולא בישראל (הארץ המובטחת) תהליך ההתפתחות של האדם לקבלת שפע מכל סוג, מתרחש תמיד תחת תנאים לא אידיאליים, קשים המכבידים ויוצרים אתגר גדול. שם האדם גדל טוב יותר ובאופן חסון ונכון יותר עד למקום בו הוא ראוי ומוכן לשפע אמיתי בפועל, שלא מסכן את האדם בניוון והשחתה.
המציאות דרכה האדם גדל, תמיד קשה ומאתגרת, ואף אינה אידיאלית. תמיד היא “ארץ המצרים” ירידה לגלות.
הדרך המרכזית להיבנות מן הגלות, הקושי וחוסר הנוחות, הינה דרך האחדות, וחיפוש בדרכים לאזן ולגשר על הפערים השונים.