איברי הגוף, איברי הנפש – חלק ה’

מאמר דעה ביחס לדעות רווחות ונפוצות על חלקי הנפש בקרב תפיסות פסיכולוגיות שמקורן בזיגמונד פרויד. תפיסות שחלחלו לתחומים נוספים מעבר עולמם של הפסיכולוגים, והפכו ליסודות מחשבה שרבים משתמשים במושגים פסיכולוגים אלו. מושגים השאובים משיטות פסיכולוגיות חדרו לתוך שיטות טיפול אלטרנטיביות, כמו למשל בהומיאופתיה, דבר שגרם לבלבול רב, והסיט את המחשבה ההומיאופתית למקומות שאינם מקוריים יותר.

1- אין לאדם “תת מודע” ו “חצי מודע”. כביכול, היה ניתן לומר שיש באדם שלושה חלקים בתודעה: מודע , חצי מודע, לא מודע. (מה עם רבע מודע? או שליש מודע? – האם התודעה הינה דבר כמותי?)
גישה זו נותנת את הכוח והשליטה על חיי האדם בחלק נפשי שאינו נגיש ואינו מודע, והוא כמו שד המבליח ממקום לא צפוי וממית קלון על האדם. חייו של האדם נתונים לכוחות לא רצוניים המשתלטים עליו.
גישה זו פסולה ולא נכונה, עקב טענת יסוד שהאדם נפעל בעל כורחו מייצרים שהוא עצמו לא מודע להם.
אדם אלים שעשה מעשים קשים עשוי לומר “זה לא אני, אני לא מודע לעצמי ולא יודע מה קרה לי, פתאום שד חדר אלי וגרם לי כך לעשות”.  מכאן שאדם תמיד מודע לעצמו, על אף שיש מצבים מסוימים בהם קיים קושי לשליטה עצמית.

2- יש באדם שני מימדים:
מימד התודעה, ומימד הגוף.
בתוך מימד התודעה יש דרגות רבות של שלבי התפתחות שונים.  בתוכם יש לבחון למה האדם מודע, מה היא דרגת הקרבה שלו לעצמו, ועד כמה יש לאדם יכולת תמלול של תחושות מסוגים שונים למילים המסוגלות לתאר נאמנה את אופייה של התחושה.

3- האדם מודע לכל מה שקורה לו. לא תמיד שיש בו את הכוח או את היכולת לתמלל את מה שחווה או חש, ומכאן האפשרות לטעונות פסיכולוגיות שונות. לעיתים האדם חווה חוויות שאין לו מילים לתאר את החוויה.  אז החוויה נותרת ברמת החוויה לבדה.  קיימת אפשרות שהאדם יבטא את החוויה בדרכים אחרות שאינן מעבירות את האותנטיות של מה שהרגיש עקב שפה דלה, או חוסר בכישורים נפשיים (שאלו היתפתחו מאוחר יותר)

4- לעיתים האדם חווה חוויות שאין לו כלים נפשיים להכיל אותן  (טראומות מסוגים שונים, עוצמה של אירוע שלא ניתן להכיל, לאו דווקא נגטיבי.  לעיתים אף אירועים חיוביים נותרים ללא יכולת רגשית להכלה)
במצבים אלו האדם מודע לחלוטין למה שחווה, אך נותר ללא יכולת לעכל או לתקשר את מה שחווה, אז החוויה נותרת במימד הרגשי כדבר התלוי האוויר.  אותה החוויה ממתינה לזמן בו האדם יהיה במקום שהוא מוכן וכשיר לעכל ולדבר את מה שחווה.
אך האדם כאמור, מודע לחלוטין למקומו, ולקושי שחווה למרות אי יכולתו הזמנית עקב עוצמת הקושי.

5- גוף האדם הינו השדה והגבול שבתוכו מתרחשת הדרמה האנושית.
כל תחושה גופנית, הינה בעלת קשר נפשי. התודעה האנושית חיה בתוך גוף האדם, וכל תנודותיה ותמורותיה, מתורגמות מייד וספונטנית לתוך תחושה גופנית.  מסימפטום גופני ועד למחלות פתולוגיות (שהחלו בתחושה והפכו בהדרגה למחלה).
כל תנודה בתודעה, כל שינוי מצב צבירה בתודעה, מביא לשינוי גופני מיידי.

6- כל חולי, כל תופעה גופנית, מעידים  ומשקפים את הדפוס הנפשי או  מצבי צבירה שונים בתודעה.
כל חולי הינו תהליך סומאטי, של ההתמרה ממצב תודעתי רגשי למצב גופני. ומכאן שאין חולי באדם (חוץ ממחלות גנטיות מולדות בילדים) שאינו שייך לקטגוריה של מחלות “פסיכו סומאטיות”.
לכן כלל התופעות הגופניות, משקפות דרכן את הדרמה הרגשית שאותה האדם חווה אשר הפכה לתופעה גופנית.

7- כלל יסוד: הסיבה המרכזית למחלות או תופעות גופניות מטרידות אחרות שעדיין לא הפכו לפתולוגיה, הינה חוויות שחווה האדם שאין בכוחו להכיל (אך הוא מודע להן),  או חוויות בעלות עוצמה שאין לאדם כלים קוגניטיביים להתייחסות להן, או חוויות שונות שהאדם מעדיף לשים בצד ולא להתמודד איתן (בכולם יש מודעות מלאה).  במצבים אלו תופעה תודעתית, רגשית מודעת הופכת לגופנית, עקב אי יכולת זמנית של מרחב התודעה לעכל ולעסוק  בתכנים מסוימים.
מכאן שסימפטום גופני אינו אלא מצב רגשי שהתודעה מתמירה למצב גופני, עד להבשלה של כוחות חדשים להתמודדות.  ומכאן שסימפטום גופני הוא הנחשב ל”תת מודע” גופני. שהוא זה המכיל את האירוע או הרגש שאינו “מעוכל” עדיין,  וכך הוא הופך למקום אחסון זמני של תופעות נפשיות.

8- דפוסים נפשיים או גופניים, מעידים זה על זה, קשורים זה בזה. דפוס גופני של מצבים פתולוגיים שונים, החל כהליך רגשי תודעתי, שהפך לגופני.
כאשר תהליך רגשי הפך לגופני, הגוף כעת הופך ליסוד החזק מן הנפש. כעת דינאמיקה גופנית מכתיבה את ההליך הרגשי או המחשבתי.
בתחילה התודעה היא זו שהכתיבה, אך לאחר תהליך הסומאטיזציה, אין לכוח המחשבה, לכוח המודעות או לבחירה של האדם – כוח על שינוי ההליך שהפך למטריד בחוויה הפנימית של האדם.
אז תהליך זה הופך לסוג של “כלא” לאדם  ומהווה הפרעה לתהליך האבולוציה שלו.
מכאן שבמצבים גופניים מסוימים, גירוי גופני קל עשוי למעורר הליך רגשי ומחשבתי.

9- מן הזווית התרפאותית: תהליך השחרור מן ה”כלא”, תלוי בהבנת הקשר הפסיכו סומאטי, ותהליך ההתמרה ההדדי שבין שני חלקים אלו. על האדם להכיר את המקום הראשוני שיצר סומאטיזציה.  עליו להכיר את המקום הגופני בו “שקעה” התודעה לתוך מצב גופני מטריד.  עליו לגשת לבחינת התהליך ממקום פתוח לא ביקורתי  וללא שפיטה. וכן עליו לפתח לפתי ולשכלל בתוך עצמו  את יכולת התמלול של תחושה למילים קוגניטיביות מודעות.
אז דפוסים מוקדמים, שלרוב הם עבי כרס, מתחילים “להרזות” להקטין את כוחם על האדם.
אז “בחירה חופשית” חוזרת להיות רלוונטית לאדם.

10- סיכום:
א- האדם מודע לכל מה שחווה.
ב- אין פיצול בתודעה, היא אחת. (אך בה דרגות התפתחות שונות)
ג- הדינאמיקה ה”פסיכולוגית” באדם אינה אלא התהליך הנפשי-גופני, התהליך ה”פסיכו סומאטי”.
כל סימפטום גופני הינו למעשה עדות לדפוס רגשי או סמן לאירועי חיים שנותרו בנפש וממתינים לגדילה ההכרחית.
ד- סימפטום באדם (מן הזווית ההומיאופתית) – סימפטום שניתן להיעזר בו לשם הריפוי, יכול להיות סימפטום בגדר המודע של האדם בלבד. אז הסימפטום בעל ערך טיפולי. סימפטומים אחרים שאינם “מודעים” הם תוצר של חוסר יכולת תמלול, כאשר את הקושי הזה ניתן לעקוף דרך עדויות של קרובים לאדם או דוגמאות של אירועי חיים המבטאים קושי נפשי שאין לו מילים ישירות המסוגלות לבטא את מכלול הקושי.