(סיכום מפגש, כתבה וערכה: אורנה בן דור)
ההתגלות האלוהית יכולה להתרחש רק כשקיימת באדם יכולת ההשתהות. סוד ההשהיה קשור להקשבה בדממה, לדממה, ל’קול דממה דקה’. אלוהים התגלה לאליהו בשהייה, ולא בתנועה קדימה, הפיזית כמו גם הנפשית. גם דוד המלך מבין סוד זה, ומתייחס למגע האלוהי במובן של דממה, דומיה. לְךָ דֻמִיָּה תְהִלָּה אֱלֹהִים בְּצִיּוֹן וּלְךָ יְשֻׁלַּם נֶדֶר. תהילים סה ב’
כל החיים אנו רצים על מנת להשיג משהו. בחלק הראשון של החיים אנו אצים ורצים, רצים עם הזמן המתקדם כמטורף, וזאת על מנת להשיג מאוויים ארציים-נפשיים: השכלה, חברים, בת/בן זוג, כסף, קריירה, מעמד. רוב האנשים ממשיכים לרוץ עד סוף חייהם על מנת לרכוש מהדברים האלו יותר ויותר. ואז פתאום, הזקנה מגיעה במפתיע. והם לא ערוכים אליה כלל, וחווים תימהון, פחד, אימה ותחושת עלבון. מרוב ריצה, הם שכחו לעצור ולשאול – מי הוא הרץ, ולאן הוא רץ? הם שכחו שבעבר השני מחכה המוות, ושצריך להתכונן אליו.
ישנם אנשים, שכמיהתם הרוחנית דוחקת בהם למצוא יותר מאשר סיפוק מאוויים פיזיים-נפשיים גרידא. אבל באופן מפתיע גם אנשים אלו ממשיכים לרוץ. הם ‘רצים’ וגומעים מרחקים בלימוד חומר רוחני, בעשייה מוסרית ובהתפתחות. הנפש כל הזמן משתוקקת לעוד ועוד… ושוב הזמן מתנהג בצורה ‘לא הוגנת’, ורק מתקדם ומתקדם לכיוון אחד, כיוון ידוע מראש…
באופן הזה מתנהל הזמן רק בממד אחד, כאמור – מהעבר לעתיד, וכאילו נשמט מאתנו מבלי שתהיה לנו שליטה עליו.
הזמן הלינארי הינו רק ממד אחד של זמן. זהו זמן השעון, המתקדם מהעבר לעתיד. אך בזמנים מאוד מיוחדים, אצל אנשים מאוד מיוחדים, יכול לקרות דבר מה אותו יש ביכולתנו לכנות נס. פלא זה חל אצלם בדבר המכונה – דומייה. בדומייה, הזמן פוסק מלכת והופך לנצח, לאחדות. שם יכולה ההתגלות האלוהית לקרות. זהו המקום בו יש שקט ונינוחות בחלל פנוי.
בדרך כלל הדבר קורה רק כאשר הם כבר עייפים, עייפים מאוד מהריצה. כמו אליהו בברחו מאיזבל. ד וְהוּא-הָלַךְ בַּמִּדְבָּר, דֶּרֶךְ יוֹם, וַיָּבֹא, וַיֵּשֶׁב תַּחַת רֹתֶם אחת (אֶחָד); וַיִּשְׁאַל אֶת-נַפְשׁוֹ, לָמוּת, וַיֹּאמֶר רַב עַתָּה יְהוָה קַח נַפְשִׁי, כִּי-לֹא-טוֹב אָנֹכִי מֵאֲבֹתָי.
אליהו עייף. הוא שואף נפשו למות. הוא עוצר ונכנס למערה ושם אלוהים מתגלה אליו בדומייה.
זוהי המשמעות של הנבואה. כאשר אנו עוצרים את המהלך הרגיל, הנראה בעינינו כמהלך-הזמן היחיד האפשרי, ומפנים בתוכנו מקום נצחי, עליו לא חל הזמן, יכולה הנבואה להתרחש ולשנות את המציאות. כאשר תנועת הנפש עוצרת, גם הזמן עוצר מלכת. במקום בו אין זמן, מתחיל דיבור אחר לחלוטין לאדם.
אבל פה מתגלה פרדוקס נוסף. ללא ‘הריצה’ ההתחלתית, הנמשכת עד לגילאים מאוחרים, לא תתכן עצירה. עצלות והתייחסות בלתי רצינית לחשיבות הזמן ולארגונו באופן הנכון, וזאת על מנת להכשיר את הכלים הרגשיים-קוגנטיביים והרוחניים – לא תביא למצב בו, בשלב מסוים תתכן ההשתהות. על מנת להגיע למצב ההוויה של השתהות, נדרשת הכנה ארוכת שנים והתמדה בדרך. לפעמים הדרך קשה, פעמים רבות יש ‘הסתר פנים’ – אלוהים מסתתר ואנחנו לא רואים את התכלית, הספק עולה, והגוף-נפש עייפים. כאן עלינו ללמוד מאברהם, שנענה לציווי ‘לך לך’, מבלי לערער, ומבלי לשאול שאלות. והוא הלך… שנים רבות, לפי המדרשים עד גיל 75, עד שזכה לברית עם אלוהים.
בהשאלה, בעקבות הגדולים מאתנו, גם אנחנו, בלימודים הנוכחיים שלנו על הנבואה נמשיך להשתהות על אותם פסוקים מועטים, וננסה להעמיק בהם.
נאמר על רבי שמעון בר יוחאי שכך הוא למד תורה, בשהייה על פסוק אחד בלבד, נושא אחד בלבד – א בְּרֵאשִׁית, בָּרָא אֱלֹהִים, אֵת הַשָּׁמַיִם, וְאֵת הָאָרֶץ. בראשית א’, ושהה עליו במשך 12 שנה. מכאן יצאה כל תורת הקבלה.
בסדרת לימוד זו לא נרוץ. לא נגמע מרחקים לאורך פרשות השבוע, או התנ”ך כולו. נחזיק את המרובה בתוך התמצית.
ונחכה.
לא בצפייה עצלה, אלה מתוך דריכות נינוחה, מתוך מרחב פנימי שנוצר לאחר שנים רבות של מאמץ והליכה בדרך, מתוך הבנה שהגיע השלב, הגיע הזמן לעצור.
לכשיגיע הזמן, החסד, הנס – גם אלינו אלוהים ידבר.