koby“שעבורה אתן כאן רק הנחיות כלליות”
ישנן שיטות רבות היום המנחות ל”איך לוקחים מקרה” בהומיאופתיה. באמת כולן נכונות וכולן טובות, אך כולן נכונות למקומם היחסי מול סוגי אנשים או טיפוסים או מחלות המתאימות לגישות ללקיחת מקרה כלשהו. כך שאף גישה אינה אבסולוטית וכל גישה או מתודה עשויה להצליח מאוד במקרים מסוימים ולהראות כישלון חרוץ במקרים אחרים. לסוף על המטפל להכיר את השיטות השונות לקיחת המקרה – את יתרונן ואת חסרונן ומתי הן רלוונטיות כאשר הוא פוגש מקרים קליניים מסוימים. לשם ההבנה מתי נכון ומתי ראוי להיעזר בשיטה מסוימת ואיזה טיפוס או ממחלה, עליו להיות מסוגל להעריך היטב את דרגת החולי, עומקה ומיקומה – בה נתון המטופל בכמה מישורים
1- המישור המנטאלי – המתייחס ל- mind structure- שקובע גישת קיום פתולוגית כגון – גישה דתית קיצונית המובילה לתחושות של “שטן שרודף אותי”- kalium bromatum – או למצבי נפש מוגדר כחולי נפשי – bi polar personality – או סכיזופרניה ועוד. במצבים אלו החולי נעוץ בממד התודעה של האדם ולכן משפיע באופן ישיר על חווית האני שלו. כמובן שישנן דרגות רבות של חולי ברמה זו, ועל המטפל לדעת להעריך את העומק של מקום זה ועד כמה הוא דומיננטי ביחס לרבדים הנוספים במערכת. בממד זה נוצרת ההגדרה העצמית של תפיסת הקיום – מהו האופן בו האדם מבין ותופס את החיים, ומהי גישת היסוד שלו למציאות.
2- במישור הרגשי – ברמה זו יש לדבר על “נטיות” – מהי הנטייה הרגשית הבסיסית של האדם, שכן רגשות בטבען משתנות כמו הרוח וניכרות בתנועתן. הממד הרגשי הינו גמיש יותר ועם פחות פיקסציה באופן יחסי לרובד המנטאלי. על המטפל לדעת ולזהות האם ובאיזה מידה המטופל נשען בבניית שורשי הזהות שלו על רגשותיו כמנוף לנוע בחיים, וכמרכז, דרכם הוא חווה את עולמו. אם רגשותיו הינן הממד הדומיננטי בו – אזי היחס לתהליך שהתרופה מציעה לאדם הינו ביחס לתנועתיות הרגשית ולמקומות שצריכים נגיעה מאזנת. למשל pulsatila– מצריך מרכז נפשי מוצק יותר, או phosphorus – הצריך גבול שיתחם אותו במגע עם הסובב. גם לרמה זו יש דרגות עומק פתולוגי רב, ויש להבין באדם עד לאיזו דרגה מגיעה ומשפיעה הדינאמיקה הרגשית, כגון crocus sativa – שם יש נטייה לתנועה ולתגובה היסטרית לא פרופורציונאלית שהיא – אופן תגובה זו – הינה המרכז הפתולוגי.
3- במישור הגופני – רוב המחלות והחולים באים עם פתולוגיות גופניות מוגדרות בסגנונן הקונבנציונאלי. להגדרת החולי על פי האבחנה הקונבנציונאלית אין משמעות רבה מבחינה הומיאופתית כידוע, שכן העניין ההומיאופתי מתייחס לאופיו המיוחד של החולי אצל כל אדם. למשל דלקת סטרפטוקוקלית בגרון הינה אינפורמציה חשובה – אך לא מועילה במציאת התרופה הרלוונטית, ואילו תחושת שריפה בגרון ומוטבת בלגימות מים קרים מביאה למסקנה לגבי arsenicum album. לאורך השנים ניתן, מסיבות שונות, טעם ודגש על הממד הרגשי – כמו שרק והוא קיים – והוזנח כנגדו הצד הגופני במחשבה ההומיאופתית. דבר שהוביל להבנת מקרה שגוי במקרים רבים, ולכן למתן תרופות שגוי. למעשה אנו נתקלים במחלות רבות מאוד שהחולי הינו בממד הגופני וקודם בחשיבותו (עיקר מול טפל סימפטומטי) אל מול הממד הרגשי או המנטאלי. ודבר זה יש להבין ולזכור בפשטותו.
מקרה קצר שמדגים נקודה זו – אישה בת 35 עם היסטוריה של ניסיונות התאבדות , לא נשואה , לא מתפקדת כלל , עם עומס תרופתי עצום לאורך שנים רבות – עם היסטורית טיפולים מכול הכיוונים והשיטות, עם הבנה עצמית עמוקה ומפולפלת עקב חקירה עצמית וטיפול פסיכולוגי לאורך שנים. היא קיבלה תרופות הומיאופתיות רבות וללא הועיל. לבסוף מה שהבריא אותה היה taraxacum ב 6ch – תרופה זו הובילה למהפכה ששינתה את חייה להחזירה לה את היכולת לנוע באופן בריא וחדש בחייה. מדוע? ומהי הנקודה המרכזית? הכבד שלה במישור הגופני היה “מזוהם”, מרוב תרופות בעלות אופי נרקוטי – דבר שגרם למעגל סגור בתוך המבניות שלה ולא אפשר תנועה לכיוונים אחרים – taraxacum – פעל פעולה של ניקוי כבד וחידוש פעילות כבד, וזה מה שריפא אותה ממצב קליני נפשי קשה ביותר ולאורך שנים רבות. במקרה זה לא היה ערך ללקיחת סימפטומים מן הממד הרגשי או המנטאלי, ולהיפך – עצם הדגש על חיי הנפש שלה, הוביל לטעויות. מקרים מן הסוג הזה הינם רבים ביותר – הרבה יותר ממה שאנו התרגלנו דרך הלימוד ההומיאופתי שלאורך הזמן “שכח” נקודה זו. על המטפל לדעת להעריך היכן המקרה נעוץ בממד הגופני ובאיזה עומק, והאם סימפטומים נפשיים הינם משניים אל מול הפן הגופני שבו יש להתמקד. בהרבה מקרים, אם החולי מגיע להרס רקמתי, כגון שחמת הכבד או תרשת נפוצה,שינויים בשקדים עקב דלקות גרון נישנות ועוד, יש לראות בזה עיקר סימפטומטי על פני סימפטומים בעלי אופי של מאורע היסטורי חשוב, או דפוסי רגש ומחשבה.
4- במישור האנרגטי – לכל אדם יש תנועה ביו ריתמית של האופן בו המערכת שלו נעה, שעות עייפות וחוזק וכו’. לתנועה זו יש קשר מטבולי מובהק, ולכן קשר למערכת האנדוקרינית (הורמונאלית) לכל הסימפטומים שיש להם גוון מחזורי, יש קשר ישיר לתנועת הכוח הויטאלי, ולמערכות ההורמונאליות, ועל דבר זה יש להיבחן בממד החוויתי של כמה כוח ואנרגיה יש לאדם ואיזה השפעות גופניות קורות כאשר יש יותר מדי אנרגיה. ולהיפך – מה קורה בגוף כאשר אין אנרגיה. בפתולוגיות אלו נמצאים מחלות כרוניות אצל אנשים הסובלים מ chronic fatigue syndrome- מה שמכונה היום “מחלת היאפים” או “פיברומיאלגיה” – במקרים אלו יש לחפש את אופיו של הביו ריתמוס האנרגטי.
לבסוף על המטפל להחליט לאור מה שהוא מזהה כמרכז הבעיה בחולה, מהי שיטת התשאול הרלוונטית ומהי שיטת הטיפול כפועל יוצא של אבחנה זו, שתתאים לכול מקרה. וזאת לאחר שהובנה על ידו המורכבות של יחסי הגוף נפש ביחס לפתולוגיה בעצמה.
אך למעשה לבסוף , אין “שיטה” – וכול מערכות הלימוד של לקיחת מקרה בדרכים הומיאופתיות שונות, אמורות לשחרר את האדם ממחשבה והיצמדות לטכניקה מכאנית כזו או אחרת, ולאפשר לו מחשבה חופשית ומשוחררת, גם ממי שלימד אותו, וגם את מה שלמד וגדל דרכו כהומיאופת. שכן אותו חופש מחשבתי המשוחרר מדעות קדומות הינה מטרתו של המטפל.