koby“חופשי מדעות קדומות” – מאפשר לראות דבר מה כמו שהוא, ללא כחל וסרק. לראות דבר מה כמו שהוא מחייב מן המתבונן “להפשיט” מעליו את צורות ההתבוננות הקודמות שיש לו, ולהיות מסוגל להתבונן כילד על כל דבר, בסקרנות, בעניין אקטיבי, בהתפעמות הלב, ברצון וצמא לעוד מן הדבר, ללא שיפוט או מגמה לנכס את הדבר לעצמך או לעשות בו איזה שימוש, לרצות להיות עם הדבר ביחד וכמו לשחק ולרקוד איתו. אז נפתחת האפשרות לראות דברים אחרת – ללא המעטה הקודם של אופני ההתבוננות. עיקר הבעיה טמונה בעובדה שהאדם “המשוחד” לא תמיד יהיה מסוגל לראות את המשקפיים היוצרים אצלו תפיסות משוחדות, והוא אף יכול להאמין שהוא רואה דבר מה באופן נקי, למרות שבאמת הוא רחוק מטהרת הדבר עקב משקפיים הגורמות לתפיסות המרחיקות מן הראייה הצלולה, וטעות זו ניכרת יותר אצל אנשים בעלי נטיות אינטלקטואליות וזיקה לעיקשות באופיים או בגישתם, דבר שעשוי לגרום להם לטעות בהבחנה, על אף שלא יראו בעצמם את שדה הטעות. כדי לרכוש את חוכמת התכונה- על האדם לפשוט מעליו כל צורות התבוננות אותן רכש עד כה ויותר מזה – עליו להשיל מעל עצמו את כול סוגי תפיסות העולם ודעות על מצבים או נושאים ויש שעמל קשה כדי לרכוש לעצמו איזה ידע או הבנה. עדיין יהיה עליו לוותר על כול זה אם ברצונו לראות את החיים נכוחה. הקושי הגדול טמון בנקודה שכל מה שהאדם רכש לעצמו דרך עבודה פנימית או לימודים מאמצים ומייגעים או אולי דרך תהליכי חיים טבעיים ומקובלים כגון לימודים, נישואין, הורות וכו’, מאורעות חיים שהטביעו בו את רישומן והצטרפו למבנה הפנימי שלו כך שתפיסת העולם והמשקפיים על המציאות הינה מבנה הזהות והאופן שבו הוא מכיר את עצמו. ומנקודה זו עליו להשתחרר ולוותר, כדי לראות את החיים אחרת ולרכוש את “חוכמת התכונה”. כלומר – עליו לפשוט מעליו את הזהות האישית שנבנתה בו או שהוא עמל כדי שתבנה בו, וזאת מכיוון שמבנה אישיותו נהפך למשקפיים דרכן הוא רואה את עולמו, וזהות אישית הינה משקפיים שקשה לזהות כגורם מפריע להתבוננות נקייה יותר.
חוכמת התכונה הינה מושג המגיע עלינו מן העולם העתיק, ונאמר על אברהם אבינו שהיה “מסטאר” גדול של חוכמה זו, ודרכה ידע והכיר את מה שהפך אות ולמחולל השינוי התרבותי הגדול ומשפיע ביותר בהיסטוריה, ספר היצירה מיוחס לאברהם אבינו ובוא יש נגיעות המכוונות לדרכים לרכישת חוכמת התכונה. חוכמה זו יודעת לראות את תכונת היסוד של כל דבר בטבע, וכן את תכונת היסוד של האדם המתבונן על עצמו. זוהי אחת מן הדרכים לידיעה עצמית ונגיעה במקורות הנפש (כמו שאמר איבן ערבי -“היודע את עצמו, יודע את אלוהיו“) אותה הידיעה הינה ידיעה שנוגעת בשורשיו של הדבר ולכן מראה את מקורותיו ומקור הנביעה של קיומו. אך ראייה זו הינה הפירות של התבוננות דרך “חוכמת התכונה” אותה לימד אברהם אבינו. אומר ספר היצירה – “וההר כולו עשן” – עש”ן – ראשי תבות – עולם, שנה, נפש. אברהם ידע את נפשו, את הזצן ותנועתו, ואת העולם כמכלול המורכב מן הפרטים, שהוא עצמו (המכלול – עולם) נהפך לישות בפני עצמה וכלל החלקים המרכיבים את מכולו – אף הם בעלי ישות אינדיבידואלית. ולהכיר את הממדים הללו, מביא לידי חוכמת התכונה וידיעה הישירה על מהותו של כל דבר.
כאמור – התפיסות הממסכות את דעתו של האדם נעוצות בעובדה שיש לא מבנה אישיות עליה נלחם קשה כדי לבסס את עצמו באיזה אופן בעולם, ומבנה זה נהפך משקפיים שקה להסיר אפילו אם רוצים בכך. וזהו המקום שיש על האדם להתחיל בדרך זו, בלפשוט ולבהיות מוכן לוותר על מה שכבר רכש וחזור לטריטוריה לא ידועה ולא מוכרת לזמן מה, כדי לבחון דבר מה ללא ידיעה מוקדמת. וכמו וללכת על מקום שאינו ידוע.
לכן מאמר לאברהם אבינו “לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך על הארץ אשר אראך” – והוא הולך, אך אינו יודע לאן, הוא מאמין וסומך שהדרך תתגלה בהמשכה, ומסלול ההליכה יחשוף את עצמו בעת היותו הולך. יש בזה אומץ עצום, ואברהם היה לראש המאמינים, וראשון ההולכים בדרך.
אין הכוונה ברכישת חוכמת התכונה כי על האדם להתחיל וללכת, ואין מדובר על הליכה למקום מסוים או לעל הליכה חיצונית, אלא על גילוי של ממדים חדשים בנפש האדם, שלו על עצמו. וזוהי ההליכה, לך לך לתוך עצמך פנימה. ובהליכה לא ידועה זו, יש על האדם לפתוח חלל של שאלה ואי ידיעה – חלל שמאפשר תמורות שתנועת רוח אחרת תוביל אותו למקום פנימי חדש, ואז ניתן לראות דברים אחרת והתקרב ל”חוכמת התכונה”.
לכן עבור ההומיאופת כל מקרה חדש הינה הפתעה חדשה, כל מקרה חדש הינו חלל חדש לאי ידיעה, ולמוכנות “להסתכן” באי הידיעה, על מנת שלהגיע לתובנה עמוקה וקרובה עד כמה שאפשר לאמת הפנימית של כל אדם. בפתיחת חלל בתהליך התשאול ללא מגמה להגיע או להבין מיד, וכן ללא הכוונה של השיחה שתאלץ מסקנה, וכן חלל פתוח ומאפשר עם שאלות כלליות המאפשרות למטופל להנגיש את עצמו בחופשיות ובספונטניות. ואז ניתן לגעת מרבדים עמוקים ולהבינם כפי דרכם וכפי הדיבור והרצון שלהם. דבר המביא לידיעה מדויקת יותר לגבי מקומו של המטופל ובאיזו נקודה במורכבות של המטופל יש לגעת ולטפל. בדרך זו הדברים נוטים להגלות לבדם על פי טבעם ועל פי המקצב הטבעי להם.
כמו כן – יש במקצוע ההומיאופתיה את הלימוד ההכרחי של מטריה מדיקה, לימוד התרופות, אישיותן, ושלל ההיבטים של תרופה בארבעה ממדים –
ממד ראשון – התנועה האנרגטית של התרופה, הדפוס הביו ריתמי שהיא מייצרת באורגניזם.
ממד שני – התופעות הגופניות והזיקה הפתולוגית המיוחדת לכול תרופה.
ממד שלישי – התנועה הרגשית, הדפוסים הרגשיים שיש לכול תרופה.
ממד רביעי – תמונת החיים, המשקפיים והפילוסופיה הנובעות מקונסטיטוציה מסוימת שאנו מכנים “תרופה”, ושתפישת קיום מסוימת הינה תוצר של הלבשה של התרופה על האדם, והיא סיכום של תהליך הנבנה בתוכו לאורך זמן. לכול תרופה יש זיקה לתפיסת קיום ספציפית, הקשור גם לביטויים גופניים ואנרגטיים.
עבודה ואימון בדרך חשיבה זו מאפשרת לראות את התרופה באופן בהיר וקל לזכירה, וכן מאפשר להבין את התרופה על פי הדינאמיקה הטבעית שלה, ללא העדפה, או תחושת אהדה כלפי תרופה מסוימת וסלידה מן האחרת.
כך שיש להומיאופת שני אתגרים, הראשון הינו בהכרת היסוד הפנימי העמוק והבסיסי של האדם בו הוא מטפל, במגמה להבין את היסוד אותו הוא רוצה לרפא. ואתגר שני הינו בלדעת היטב את תכונתן ומבנה הגוף ונפש של כול תרופה. ואז ניתן להתאים את התרופה בדיוק רב יותר. שזוהי כמובן המטרה.