איברי הנפש – “נשמה” – חלק ג’

“נפש, זה הדם, שנאמר (דברים יב): כי הדם הוא הנפש. רוח, שהיא עולה ויורדת, שנאמר (קהלת ג): מי יודע רוח בני האדם העולה היא למעלה. נשמה, זו האופה, דברייתא אמרין האופיתא טבא” (מדרש רבה י”ד- ט)

חלק בנפש המכונה – “נשמה” – לחלק זה יש משמעויות ושימושי לשון רבים, וככלל המושג “נשמה” השתרש במושג המאפיין את החלק “רוחני” האלוהי של האדם – ולעיתים אנשים מכנים את הקרובים אליהם במילה “נשמה”, במובן של “סלנג”, שימוש לשוני המעיד על הרב גוניות למושג זה.

נשמה – אומר המדרש – “אופה”, את מה הנשמה אופה? בהקשר במדרש כמו שהמדרש מביא אותו, נשמה מתכוון לחלק הקוגניטיבי, היודע והמבין. החלק שאחראי לידיעת העצמי וליכולת להגדיר את תחושת ה”אני”. הנשמה אופה, היא לוקחת את מרכיבי החוויה האנושית של ה”נפש” וה”רוח” כמו שהוסבר במאמרים קודמים, ומכינה מהם דבר חדש, תוצר חדש שמביא להבנה או ידיעה או תבונה וחוכמה. היכולת המרכזית של הנשמה הינה ביכולת לסנתז ולצרף את מרכיבי החוויה השונים דרך חושים או תחושות או מהלכי מחשבה, ולהפוך את המהלך כולו להבנה קוגניטיבית. לכן “נשמה” בהקשר הזה, הינה החלק היודע, הזוכר והמבין באדם. חלק זה הינו החלק המודע, ונקודה החשובה להתבוננות הינה במהלך המשתנה של חלק זה, הנשמה אינה סטטית ואינה תחת קיבעון כלשהו, להיפך, היא משתנה וצריכה להשתנות, היא מתפתחת ושואפת לעוד תהליכים אשר יובילו לטרנספורמציה אותה היא מבקשת. טיבעה של הנשמה הינה בצורך “לאפות”, כלומר ליצור דבר חדש. לחדש ולהביא יצירה חדשה לעולם. דרך יצירה חדשה זו האדם גדל ומשתנה, ושינוי זה הינו שיקוף לנשמה שאינה מקובעת וטיבעה הבסיסי הינו בצורך לשינוי וליצירה. כך שהחלק באדם המסוגל לשינוי וטרנספורמציה מכונה “נשמה”.

יש קשר מילולי אך גם תוכני בין “נשמה” ו”נשימה”, הנשימה – כוחה בהזרמת חיות הבאה מן האוויר וכך הנשמה – כוחה בחיות המחייה הגוף ויוצר תנועה מתמדת של זרם החיים המשתנה והבלתי פוסק. לתנועת זרם החיים יש כוח עצום ולא ניתן לעצור אותה. אופן הזרימה של האדם בתוך זרם החיים הינו הכלי המרכזי של הנשמה לגדילה ולהתפתחות האיכויות המתבקשות על ידה. הנשמה היא זו הבוחרת באם להיות פסיבי ולזרום עם זרם החיים הכללי והלא אישי, או באם ליזום לעצמה אופן זרימה אחר, אינדיווידואלי, מיוחד , אשר לאט לאט יאפשר לה הגדרת ייחודיות שונה עם טעם ואיכות אחרת מאיכותה של הזרימה הכללית.
איכויות של ה”נשמה” מתאפיינים בבהירות מחשבתית, אינטליגנציה חוקרת וסקרנית, צורך ורצון להכיר חדש, זיכרון, מודעות ליש ולקיים, יכולות קוגניטיביות של מחשבה רצופה, ריכוז ומיקוד. התוצר של איכויות אלו מובילות לתובנות שיוצרות לאחר מכן תפישות עולם, והן (התפישות) מתגבשות לאחר מכן למבנה אישיות, ולאופן בו האדם מכיר עצמו בייחודיות מסוימת.

ה”נשמה” הינה החלק האמצעי בין חמשת חלקי הנפש, ולכן היא החשובה ביותר, שכן מתוכה האדם יודע ומכיר את עצמו ואת סביבתו, והיא זו שמביאה את האדם למקומו ולהגשמת התכלית של התכנים הפוטנציאליים שיש בתוכו. להיות אדם במובן המלא של המילה ושל משמעותה, אינו דבר מולד ומובן מאליו. כדי להיות אדם, על האדם לגדול להתפתח לפתח תכונות ואיכויות שיאפיינו את אנושיותו. להיות אדם במובן האמתי, בא עם איכויות של לב פתוח ולומד, גישה אנושית ומרגישה, תבונה מבינה וסקרנית, תפישת יסוד של האחדות בבריאה, ש”אני כאן אך לא לבד וכולם סביב הם אנשים כמוני” ולכן יש לכולם זכות קיום זהה לשל האדם עצמו. “אִם אֵין אֲנִי לִי, מִי לִי. וּכְשֶׁאֲנִי לְעַצְמִי, מָה אֲנִי” (אבות א’,י”ד) “תפישת האחר כתפישתי שלי את עצמי”. תכונות נפש וגישת יסוד זו שייכת לאיכות ה”נשמה”, והיא זו שקובעת את רמת ה”אדם” – עד כמה האדם אכן אדם, ולא כל ייצור אחר.

יש אנשים שנולדים כבר עם איכויות מסוג זה, ולעיתים ניתן לראות ילדים קטנים המתנהגים כך באופן טבעי ומולד. אכן זוהי איכות מולדת באדם ויש לטפח אותה ולמרות שהיא מולדת, יש באפשרותה להיחסם או להתקלקל בחינוך לא נכון או בגישות ברוטליות. דבר שעשוי להשמיד ממש את הפוטנציאל המיוחד של אותו הילד.

פתיחות, סקרנות, ואמפטיה הינן איכויות טבעיות של ילדים והם מעידות על “נשמה” אקטיבית פוטנציאלית שצריכה להמשיך ולהתפתח. מכן שהנשמה (כמו שהיא מופיעה בהקשר במדרש) הינה בעלת פוטנציאל ראשוני, השואף להוסיף לעצמו עוד וכך לגדול על ידי ההתנסויות של החיים, במגמה להוסיף לנשמה עוד מאיכותה הבסיסית, כלומר – חוכמה, תבונה, ידיעה, ועוד.