kobyהמאה השנייה לאלף החמישי (340-440 לספירה)
אירועים מרכזיים במאה זו –
רומא כאימפריה – מתפוררת לאיטה, ומתמודדת עם חזיתות מלחמה רבות בכול גבולותיה, כנגד שבטים קטנים ביחס המספרי שלהם אל מול הצבא הרומי. אך כיוון שהרומאים נאלצו להתמודד עם הרבה חזיתות, ופיזרו את כוחם בכול קצוות ממלכתם, אזי שלא נותר כוח בידם אל מול הגורמים העוינים. השבטים שנלחמו ברומא היו חדורי מוטיבציה, כאשר הרומאיים ייחסו להם התנהגות “ברברית” ואילצו את הנצרות כדת שקונסטנטין קבע כדת מרכזית ברומא. השבטים הנלחמים – נלחמו על עצמאות ועל רצון לתיחום קרקעות שהם חזו זהות כלפיהם, וכן רצון לשמר זהות לאומית שמייחדת אותם – שבטים כגון – שבטי גרמניה – שבט ההוני – בראשם עמד “אטילה ההוני” שאגדות רבות שזורות על שמו, כמלך מטיל אימה. שבטי הדת הקלטית ובראשם כהני האנדרואידים, ששמרו תרבות שמאנית עתיקת יומין. (לאחר מכן הנצרות ספגה לתוכה את הקלטים – ועד להיום “ליל כול הקדושים” –הינו יום שבא ממנהג קלטי). שבטים בעלי תרבות שמאנית מכול רחבי אירופה לחמו בחירוף נפש אל מול הרומאיים – הוויקינגים מנורבגיה, ששמרו על דתם המיתולוגית (ת’ור בנו של האל אודין – אל המלחמה – זהה כרעיון לישו בן האלוהים – דבר המסביר את הקלות בה הנצרות הצליחה להשתלט על השבטים הללו לאחר שוך המלחמות עם הרומאים) קרבות אלו גבו אבדות רבות מן הצבא הרומי. מה שעמד מאחורי כל המלחמות הללו, היה רצונם של שבטים לגדר את זהותם וליצור גבול ומתחם לאורחות חייהם שעמדו בסכנה מן הצד הרומאי, ומול רצונה של רומא להכריח להכריח בכוח הזרוע את השבטים לשנות את דתם לדתו של ל”ישוע המשיח”. לאחר זמן מה – הנצרות “ניצחה” , וכלל חלקיה של הנצרות ,הינה הכלאה של הנצרות הרומאית, והדת המקומית השזורה בתוך מנהגים נוצריים שחדרו לתוך ה”דת” הפולחנית הנוצרית. כך שהנצרות אינה דת אחידה, והיא למעשה צירוף של נצרות רומית עם תרבויות שמאניות בכל מקום שאותו היא ניסתה לכבוש. הכנסיות הנוצריות השונות הינן תוצר של אופיו של טור חמישי, שמפריד ומנסה לגדר את תחושת העצמיות של האדם –דרך ההבדלה ותשומת הלב למה ששונה. כך שהתפתחותן של דתות בתקופה זו, נשענת על השונה, המפריד, המקטב – ומשם הדרך למלחמה וקונפליקט – קצרה ביותר, גם בין דתות עם זיקה דומה. לכן רואים מתקופה זו, בה נולדה הנצרות כדת, מלחמות רבות בינם לבין עצמם עד ליום זה.
ב410 לספירה – שבטים גרמניים מצליחים להחריב את רומא העיר ולבזוז את אוצרותיה.
בבבל מתבססות – סורא , פומפדיתא ונהרדע – כמרכזי לימוד ותרבות יהודית עיקריים בעולם היהדות, שם מתבססת המחשבה של ה”תורה שבעל פה”. באזור 400 לספירה נחתם התלמוד על ידי רב אשי ורבינא. הם מאגדים את התורה שבעל פה כהמשך למשניות של רבי יהודה הנשיא (עבודתו של רבי יהודה הנשיא – ממוקמת בסוף האלף הרביעי – 220 לספירה- מושפעת וקשורה להיגיון של “המצליבים” – סוף טור רביעי – מסכם את התבונה והנבואה). ההיגיון של התלמוד קשור לתחילת טור חמישי, בו קיימת מגמה של ניתוח שכלי תוך כדי מאבק בין צדדים שטוענים הפוך זה מזה. התלמוד הינו המשך של טור רביעי במובן של הצורך לשמר ידע עתיק לבל יישכח. האופן בו היהדות משמרת את ה”ידע” מן הטור השלישי, הינו דרך “חברותות” – דרך לימודית ווכחנית באופייה, שיוצרת מאין “מלחמה” בין דעות וגישות שדרך החיכוך ההדדי , נוצרת ההתקדמות להבנה משותפת – לכן התלמוד מסכם “אלא ואלו דברי אלהים חיים”
(השיכחה של ידע במעבר בין הטור השלישי לרביעי, הינה עקב מערכות הנפש שהשתנו בין הטורים והתקופות המקבילות אליהן – בטור שלישי – טור התנ”ך – ה”לב” כתודעה פעילה באדם – לא יודע שיכחה. בטור רביעי לעומת זאת – מתחילה התבונה היוונית , החוקרת והשואלת, הנסמכת על הדעת באדם – הדעת של טור רביעי יכולה ועשויה לשכוח, שכן דעת זאת תמיד תהייה יחסית למשהו אחר, ויחסיות זו מחייבת שיכחה – בטור חמישי הממד הרציונלי השכלי – כבש את שאר חלקי הנפש באדם, שם השיכחה הינה הכרחית, שכן השכל ורציו הינם רבדים יחסיים מאוד בעת היותם ה”משקפיים” של האדם ליחסים אם המציאות. לכן התלמוד הינו טקסט שמתאפיין במגמה “לא לשכוח” את מה שהיה פעם צלול וברור לעין כול, וכעת כבר לא. לכן התלמוד מלמד גם את אופייה של ה”דעת” של טורים ותקופות קודמות, כך שהתלמוד אינו רק טקסט הלכתי, הוא גם ואולי בעיקר – טקסט לשימור מערכות דעת ונפש של אופייה של היהדות בטור שלישי – טור התנ”ך – טור התנ”ך, מתאפיין בתפיסת מציאות נבואית – הכלל לגבי שימור הזיכרון- לב לא שוכח, שכל כן)
במזרח הרחוק בסין – בשתי המאות הראשונות של האלף החמישי – יש מלחמות בלתי פוסקות- ארוכות בזמן ועקובות מדם – שעניינן שליטה וטריטוריה, בסין לא היה פערי תרבות בין הממלכות הקטנות, הכול היה מאבקים סביב טריטוריות וקביעת גבולות של מלכים בעלי אופי זהה מבחינה תרבותית. תופעת המלחמות בין הסינים מוזרה למדי – שכן הממלכות היו זהות בתפיסת עולם שלהן, וכן היו מחוברים בקשרי דם בנישואין הדדיים. האחדות הסינית של תפיסת ה”אחד” נובעת מן הטור השני (ראה מאמר- “על המספר הגדול בעולם”) אך כאשר הסינים פוגשים בטור חמישי- האלף החמישי, האחדות מתפרקת לטובת מלחמות ובקשת גבולות המגדירות באופן חד וקיצוני את ההבדלים הדקים בין ממלכות שונות.
בטור החמישי – חל תהליך עולמי של בקשת גבולות, הגדרה עצמית המבדילה בין אומות ועמים, במובן הדתי, במובן של תפיסת העולם וגישות שונות, וכן במובן של גבול טריטוריאלי. נושא זה מתרחש בעולם כולו, ועל אף שגבולות וטריטוריה היו סיבות מלחמה תמיד, עדיין – בתקופה זו סיבת ה”גבול” ליציאה למלחמה, היה נושא כלל עולמי, כל לאום על פי הקשרו, כמו שנאמר למעלה.