kobyעל שתי דמויות “חד פסיגיות” מן הטור הרביעי
אלכסנדר מוקדון חי 33 שנה. במהלך חייו הוא כבש את ה”עולם” כולו, ובכך הכשיר את הקרקע לתפיסה ההלניסטית, שהייתה סובלנית בעיקרה ואפשרה ללאומים נכבשים להמשיך את אורחות חייהם, בנוסף לטעם ההלניסטי. תוצאות הכיבוש של אלכסנדר למעשה אפשרו את המהלך שיוביל לחברה במערבית כמו שהיא היום – שכן מורו ומחנכו היה אריסטו הפילוסוף, ותפיסותיו וכתבי ידו נהפכו לבסיס מחשבתי שהוביל בסיכומו של דבר למהפכה התעשייתית. ואלכסנדר סלל את הדרך לתפוצה של המחשבה האריסטוטלית וכן לגישה ההלניסטית – שעל פי אלכסנדר – באה לגשר על הפערים ולאחד את קצוות האנושות לאחת. כך שלפעולת הכיבוש של אלכסנדר יש השפעה עד לזמן הנוכחי, אם כי קרו כמובן אירועים משפיעים רבים נוספים מאז אלכסנדר ועד להיום.
אלכסנדר איחד שתוך אישיותו קצוות ניגודיות רבות, הוא היה פואטי וכריזמטי, אהב את שירת הומרוס שאריסטו הציג בפניו, מאמר עליו כי הכרית לילה שלו הייתה מספרי הומרוס. הוא היה בעל מעוף טקטי רחב היקף ומעולם לא הפסיד במלחמותיו. היה לא עיקשות והחלטיות ללא סייג, וכן רחמים כלפי שבויו. ביחסיו האישיים הוא נישא לנשים בפרס לשם איחוד הממלכות – נישואין בעלי אופי “פוליטי”. אך ידוע כי היה לו מאהבים גברים והוא היה “הומוסקסואל”, נקודה זו לא הייתה זרה כלל לתרבות ההלניסטית ויחסים הומוסקסואליים היו לגיטימיים לחלוטין, עד לדרגה של הפיכת היחסי ההומוסקסואליים לתורה עם כל האפיונים של “מותר” “אסור” וגינונים של יחסי חיזור בין גבר מבוגר לצעיר. תרבות ה –pederastia (יחסים אירוטיים בין איש מבוגר ש”חונך” נער צעיר ליחסים מיניים) הייתה חלק אינטגראלי מן התפיסה ההלניסטית, וגם אלכסנדר לקח בה חלק במובן זה.
ה – pederastia – מן התרבות ההלניסטית – מראה גישה תרבותית חד פסיגית, שכן גבר ש”צריך” את יחסי האינטימיות המיניים אם בן מינו – צריך העצמה לזכריות שלו, כך שמה שעומד שאחורי יחסי ה Pederastia הינה הצורך להעצמה של מה שכבר קיים. הזכריות כבר קיימת והיא זקוקה ליותר מעצמה – והיא מוצאת זאת ביחסים אירוטיים בין זכר לזכר. כלומר יחסים “חד פסיגיים”.
אלכסנדר שאף לאחד את העולם – וכן הוא בעצמו בעודו בחייו נחשב להתגלמות של אל. גם מוטיב זה הינו “חד פסיגי”. החד פסיגיות של אלכסנדר מתבטאת דרך משפחת הדגניים, שכבשו את עולם ואין פינה בעולם שאין דגנים, כגון – חיטה, אורז, תירס ועוד.
דמות “חד פסיגית” נוספת הינה דמותו של ישוע המשיח. אף הוא חי 33 שנים, ואך הוא שינה את פני העולם, והשפעתו ניכרת עד להיום דרך העולם הנוצרי. למעשה יודעים על חייו – רק את שלושת שנותיו האחרונות כאשר טען למשיחיותו. פרק חייו שקדם לגיל 30 – נעלם ואפוף מסתורין. כיוון שבגיל ינקות צפו את בואו האיצטגנינים מן המזרח, ולכן רדפו אותו במגמה שלהורגו – כך על פי הבשורות. בני משפחתו הבריחו אותו – אולי למצריים ואולי למקומות אחרים, על מנת שלהגן עליו מפני הורדוס המלך שחשש מן הנבואה על בואו של “משיח”.
ידוע מו הבשורות כי בילדות כבר ידע את הכתובים וחש זיקה עמוקה בינו לביו “אביו” – אך איפה הוא חונך וכיצד גדל ומי היו מוריו? זו שאלה בעייתית ומורכבת. על פי כלל הסימנים – הוא כפי הנראה גדל בקרב קבוצות הנבואה המדבריות של האיסיים. לקבוצות אלו היה ניתן להצטרף ולקחת חלק פעיל בחיי השותפות שלהם. בתוך חיי האיסיים (עליהם ניתן ללמוד מכתבי יוסף בן מתתיהו ופילון האלכסנדרוני) היה את דרכי איחוד ואחדות והתייחדות עם האל – ונראה כי קבוצות מיסטית אלו ששימרו את מסורות “חבלי הנביאים” – ראו באיחוד אם האל את מטרתן ותכליתן העיקרית. על פי האיסיים איחוד זה נעשה מתוך אורח חיים סגפני עם דגש אל תהליכי טהרה של גוף ונפש. הם ידעו לשנן שמות מלאכים ודרך זה להגיע למצב של איחוד עם האל. בתוך הקבוצות של האיסיים היו ארבעה מעגלים של חניכה לטקסים אלו, המעגל החיצוני היה שייך לאלו שרק החלו את התהליך ההתקרבות בקבוצה, ואילו המעגל הרביעי – היה מעגל הסוד – עליו הגיעו אנשים לאחר עמל רב והוכחה עצמית לאורך זמן, כי הם ראויים למעגל הפנימי. עיקר המהלך היה למען האחדות עם האל, ומהלך של אחדות עם האל הינו מהלך “חג פסיגי” בו אחדות חוזרת – והכל שב לחיק האחדות ממנה הכול בה.
כפי הנראה ישו גדל באטמוספירה זו והגיע רחוק – מהר. יכולות הריפוי של ישו וכן ריבוי פרוסת הלחם לכמויות גדולות, וכן החייאת המתים ועוד, היו מסורות ידועות בקרב האיסיים, ואף מחוצה לאיסיים, בקרב התנאים, היו מסורות של החייאת מתים תוך שימוש בשמות האל. כך שמה שמצוין בבשורות על ישו, לא היה זר לתקופה, וכתובים רבים מתוך התלמוד מעידים על יכולות אלו של החכמים . עיקר הנקודה של ישו כ”חד פסיגי” ביחס ליהדות שהיא “דו פסיגית” (כיוון שהיהדות מקדמת ומברכת את הדיאלוג ואת ניגודי הדעות, מכאן נולדה החברותא הלמדנית, והתלמוד כולו נשען על רב שאומר כך וחברו שאומר אחרת – כגון בית שמאי ובית הילל) מופיע בבשורות בהיותו מעיד על עצמו שהוא ואביו אחד, כלומר הוא השיג אחדות מלאה עם האל – מצב “חד פסיגי”. “אָמֵן אָמֵן אֲנִי אוֹמֵר לָכֶם, אֲנִי הוּא שַׁעַר הַצֹּאן ” (יוחנן י’-ז’) ” אני ואבי אחד אנחנו:” (יוחנן י’- ל’)
כלומר ישו הגיע למצב של איחוד מלא עם האל – ומכאן הוא שאב את כוח משיחיותו.
לחד פסיגי יש דרגות התפתחות רבות. בדרגתו הפתולוגית הוא רואה רק את עצמו ולא מבחין כלל בקיומו של האחר, הוא רואה באחר תפאורה להצגה בה הוא הכוכב הראשי. ויש שהוא ינצל את האחר ככלי לצרכיו האנוכיים. חד פסיגי בריא – מתקשר עם העולם כשווים – הוא אומר “אני מרכז, אך גם אתה מרכז, ולכן לי ולך יש מקום שווה בעולם וזכות שווה לחיות לעשות להתפתח ולקבל”. חג פסיגי מפותח וויתור על עצמו כמרכז, כך שאין יותר “אני”. מרכז הכובד של אישיותו כבר לא בתוכו או של עצמו, ולכן הוא מתמזג ונהפך הכול, כלומר – ה”אני” שלו אינו ביחס לעצמו יותר ואז נקודת הייחוס שלו על מול המציאות הינה היחס לכוליות של עולם – וזה רגע הייחוד עם השלם או עם האל. כך של”חד פסיגי” דרגות רבות ומשמעויות רבות. ההתפתחות של חד פסיגי נובעת מן ה”עצמי” שלו. ואילו ההתפתחות של הדו פסיגי נובעת מן ההשתקפות של עצמו על ידי חברו, הדו פסיגי צריך את האינטראקציה על מנת שלזכות לתחושת “אני” ואף לגדול במובן של חווית העצמי שלו, כלומר לעוד נדבכים שמצטרפים למבנה אישיותו – גדילה זו של הדו פסיגי, מתרחשת בהמצאות השיקוף שהוא מקבל מן האחר.