koby“משמתו נביאים האחרונים חגי זכריה ומלאכי פסקה מהם רוח הקודש, אף על פי כן היו משתמשין בבת קול” (תלמוד ירושלמי מ”א-ב’)
אל אף כי מושג “בת קול” נלמד מן התלמוד ומן המדרשים (סוף תקופת בית שני – וסוף טור רביעי) ולפני כתובים אלו, לא הייתה עדות כתובה על מושג “בת קול”, עדיין שמיעת בת קול הינה שלב במדרגות הנבואה, ולמרות שאין עדות במקרא לנושא זה (או לפחות אין שימוש במושג זה כמו השימוש בתלמוד ) לא ייתכן ש”בת קול” לא היה מצב ידוע ופעיל בקרב קבוצות הנבואה של בית ראשון (טור שלישי) כיוון שבת קול קשור ישירות לתפיסת יסוד ממנה נובעת הנבואה, תפיסת יסוד שמתבטאת דרך האופן בו רמב”ם ניסח את עקרי האמונה היהודית, כאשר העיקר השישי לפיו אומר כך –
“הנבואה- והוא שידע אדם, שזה מין האדם ימצא בהם בעלי טבעים ממידות מעולות מאוד ושלמות גדולה, ונפשותיהם נכונות עד שהן מקבלות צורת השכל אחד. כן ידבק אותו השכל האנושי בשכל הפועל, ונאצל ממנו עליו אצילות נכבד. ואלה הם הנביאים. וזו היא הנבואה וזו עניינה.
וביאור יסוד זה על בוריו יארך מאוד, ואין כוונתנו להביא מופת על כל יסוד מהם. וביאור מציאות השגתו, לפי שזה הוא כלל החכמה כולם. אבל אזכרה דרך ספור בלבד.
ומקראי התורה מעידים על נבואת נביאים הרבה” (הקדמת הרמב”ם לפרק “חלק” – מסכת סנהדרין)
תפיסת היסוד הינה – התפיסה האומרת כי יש דיאלוג קבוע ומתמיד בין הבורא לנבראים, והדיאלוג הזה קיים כל הזמן בין אם האדם מודע לכך ובין אם לא, כאשר דרך הנבואה הינה בלדעת את הצעדים שיש על האדם לקחת על עצמו כדי להיות בתוך מערכת דיאלוג מודעת יותר, וכן עם פחות הפרעות. “שמיעת בת קול” הינה דרגה המבטאת את אופיו של הדיאלוג הזה, שבבת קול הוא מגיע לאדם באמצעות ה”שמיעה”.
על האדם להקשיב על מנת שלשמוע בת קול, אך ההקשבה לבת קול אינה הקשבה פאסיבית, כי אם אקטיבית. לשמוע בת קול משמעותה לשמוע את רצונו של הבורא בעבור האדם, דבר שלא ניתן להתייחס עליו בקלות ראש, ויש צד מחייב מאוד בתוך תהליך זה, כיוון שרצונו של הבורא ורצונו הפרטי של האדם, נפגשים בדיאלוג זה, וברגע שהרצון מתברר, יש לו לרצון צד מעשי מאוד הקשור למימוש הרצון.
לתהליך הדיאלוג עם הבורא אין כללים מוגדרים ומנוסחים, כיוון שלא ניתן לקמט את הקיום לשום סכמה כלשהי, הקיום נצחי ומשתנה תמיד ואין גבול לתחם אותו, אך יש כללים לדיון הדיאלוגי אם הקיום, והכללים מתחילים בלב פתוח ומקשיב, כיוון שהדיבור של הקיום לאדם יכול לבוא על האדם באין ספור וריאציות, ולכן על האדם לשמור על פתיחות מתמדת ותשומת לב רבה לכל אשר מתרחש סביבו, למעשה הבת קול של בית שני הינה אותה ההקשבה של האנשים ששמעו את הבת קול וידעו להבין מסמנים שקרו סביבם את אותותיה של הבת קול. בת קול – הינה תשומת לב מתמדת לכל המתרחש סביב, וכן למתחרש בתוך ליבו של האדם, והיכולת להבין ולהסיק מתוך המתרחש – מהו הדבר האישי מתכוון לאדם הפרטי. תהליך הדיאלוג משקף מערכת יחס וגומלין בין האדם לסביבה, ובין האדם לקיום או לבורא.
כך ששמיעת בת קול הינה השמיעה של הדיבור האלוהי לאדם וכן השמיעה על מהו רצונו מן האדם.
מהו האופן בו האדם “שומע”? והאם יש “קול” באמת או שזו אלגוריה? – כיוון שהעולם על פי היהדות, נברא בדיבור וקול, אז לכל מציאות שנבראה יש קול- צליל –תדר- שמבטא אותה, אך לא כל צליל יכול להגיע לאוזנו של האדם בדרך האוזן הגשמית, יש קולות רבים שמהדהדים בתוך ליבו של האדם, ובתוך חלל הלב יש את הפשרות להאזין לקולות מסוג אחר. קולות הנושאים אימם תוכן ומנגינה. וכך אומר רמח”ל (1707-1746) בספר “דרך ה'” חלק ג’ פרק 3 –
“ ואולם מדריגות על מדריגות נמצאו בדבר בין בענין כח השפע הנשפע בין בזמן השפעו בין בדרך הגיעו אל האדם ובמהות הדברים המתגלים ונודעים לו על ידי זה. אמנם בכלם תהיה ההשפעה בדרך שירגיש בה המושפע בבירור. אכן עוד יקרה שיושפע בלב האדם שפע שיעמידהו על תוכן ענין מהענינים אך לא ירגיש בו המושפע אלא כמי שנופלת מחשבה בלבבו ויקרא זה לפעמים על דרך הרחבה – רוח הקדש בדברי חז”ל או השפעה נסתרת. אבל רוח הקדש באמת הוא שיהיה ניכר ונרגש בבירור לבעליו וכמ”ש”
כך שלפי רמח”ל הלב הינו הכלי מיתר עליו מתנגנת המנגינה של “רוח הקודש”, כאשר על האדם להתפתח למקום פנימי בו הוא יודע לזהות את ההבדלים, בין מנגינה אישית שלו (מחשבות, רגשות ועוד) לבין צלילים המתנגנים בו שאינם שלו, ומה שאומר רמח”ל “ויקרא זה לפעמים על דרך הרחבה – רוח הקודש בדברי חז”ל או השפעה נסתרת”, הוא מראה את האופן העדין של המעבר מבת קול, קול נסתר ומורגש, לרוח הקודש ששם יש השפעה החלה על האדם באופן מודע. כאשר בבת קול יש הקשבה גם לעולם החיצוני וגם לאופן ההדהוד הפנימי שדיאלוג זה מייצר, ואילו ברוח הקודש ה”שפע” חל על ליבו של אדם באופן ישיר יותר וללא מתווך חיצוני. לכן רוח הקודש מכונה מדרגה גבוהה יותר.
על האופן בו האדם שומע ועל הכלי הפנימי זה אומר ר’ אליהו דסלר (1892-1953) ב”בכתב מאליהו”
“והנה שמיעת בת קול היא השגת האמת שמושגת לאדם לא רק בשכלו ובחיצוניות לבו אלא ממקור פנימי ועמוק שאינה מורגשת כלל כבאה מן ה”אני”. ומה ששומע אדם באופן זה היא השגה עמוקה וברורה כל כך שאין שייך שיהרהר אחריה בשכלו כי היא המסקנה הסופית של פנימיותו, ולכן בת קול קרוב לרוח הקודש”
ר’ אליהו דסלר מראה את ההבדל בין חווית “אני” רגילה וקוגניטיבית לבין השמיעה של בת קול שהיא באה ממקור פנימי שאינו מן ה”אני”, ולמקור פנימי זה יש איכות של ידיעה שנקבעת בנפשו של האדם כך, שלאחר מכן לא יהיו ספקות ותבונה נפלאה ועמוקה תתיישב בליבו של האדם. וכאשר תבונה זו חלה על ליבו של האדם, כל המבנה הפנימי שלו משתנה, כולל אותו “אני” שהוא מבנה הזהות החיצוני הנוצר מחינוך, סביבה, ושם שניתן לאדם. המקור הפנימי לא “נגוע” בזהות חיצונית זו, והוא הממד הנשמתי שבאדם.
הדיאלוג הינו באופיו דינמיקה של “דו פסיגי” – דינמיקה בה יש שניים המדברים זה עם זה, ומשקפים זה לזה אחד את השני. אך מצב הנבואה (בצורתו הבריאה והגבוהה) הינו מצב “חד פסיגי”, מצב בו האדם מתמזג עם האין סוף ונהייה אחד בעצמו, ללא חלוקה של רבדי נפש שונים. כך שהמהלך של נבואה ורוח הקודש ובת קול, מראה את מהלך ההתפתחות ואת החזון היהודי, בו לעתיד לבוא – יהיו אנשים שהם “תלת פסיגיים” כלומר – אנשים שחיים את היחסי והאת הדיאלוג המתפתח, ביחד עם הנצחי והמוחלט, וזה לא ייצור התנגדות או קונפליקט פנימי או חיצוני, אלא יחיה בהרמוניה מתפתחת. היום יש התפתחות בעולם הטבע בו רואים צמחים שנובטים ב”תלת פסיגי”, תופעה חדשה יחסית מבחינה בוטנית, תופעה שאינה מלכותית או תוצר שיבוט גנטי או קרינה רדיו אקטיבית, אלא מהלך אבולוציוני חדש שמשקף את החזון היהודי של “תלת פסיגי”. (ראה מאמר – “על ההבדל בין חד פסיגיים לדו פסיגיים – הדינמיקה של העצמי”)