טור שלישי – ציפורניים וסילקיים – “ותחל רוח ה’ לפעמו” – נביאים

“ותחל רוח יהוה לפעמו במחנה-דן בין צרעה ובין אשתאל” (שופטים, יג’, 25)

וזוהי פעימת הלב – הרוח המנשבת בין חדרי הלב, האומץ להניח לרוח לשאת את האדם לאשר תישא – האומץ של האדם להיות נישא לאשר תישא אותו הרוח – האומץ לוותר ולהיכנע ולהיות פתוח לרווחה – לאפשר ללב להיות נקי תמיד ללא מערכות הגנה, כגון –ציניות, קשיחות, זלזול וביטול האחר – להיות חפשי מרצון לשלוט לבקר, ולהיות עם חלל בלב שמאפשר תנועה למקום שעדיין אינו ידוע – להיות קשוב ודרוך ונינוח ומרוצה – להרגיש את הנוכחות של אשר קיים בהתמדה וסובלנות.

רוחו של ה’ פועמת בליבו של שימשון – והיא זו שמניעה אותו לגבורה ולפעולה, אך היא עצמה אינה נראית לעין, היא עצמה נודעת על פי תוצאותיה באדם.

רוב הסיפורים המופיעים בחלק בתנ”ך המכונה “נביאים” – הינם סיפורים אשר רומזים ואף מנחים למצב הזה המכונה “רוח הקודש”- שמצב זה הינו כאמור מצב נפשי רוחני.

והינה כמה דוגמאות –

ג וְנֵר אֱלֹהִים טֶרֶם יִכְבֶּה, וּשְׁמוּאֵל שֹׁכֵב, בְּהֵיכַל יְהוָה, אֲשֶׁר-שָׁם אֲרוֹן אֱלֹהִים. {פ}
ד וַיִּקְרָא יְהוָה אֶל-שְׁמוּאֵל, וַיֹּאמֶר הִנֵּנִי. ה וַיָּרָץ אֶל-עֵלִי, וַיֹּאמֶר הִנְנִי כִּי-קָרָאתָ לִּי, וַיֹּאמֶר לֹא-קָרָאתִי, שׁוּב שְׁכָב; וַיֵּלֶךְ, וַיִּשְׁכָּב. {ס} ו וַיֹּסֶף יְהוָה, קְרֹא עוֹד שְׁמוּאֵל, וַיָּקָם שְׁמוּאֵל וַיֵּלֶךְ אֶל-עֵלִי, וַיֹּאמֶר הִנְנִי כִּי קָרָאתָ לִי; וַיֹּאמֶר לֹא-קָרָאתִי בְנִי, שׁוּב שְׁכָב. ז וּשְׁמוּאֵל, טֶרֶם יָדַע אֶת-יְהוָה; וְטֶרֶם יִגָּלֶה אֵלָיו, דְּבַר-יְהוָה. ח וַיֹּסֶף יְהוָה קְרֹא-שְׁמוּאֵל, בַּשְּׁלִישִׁת, וַיָּקָם וַיֵּלֶךְ אֶל-עֵלִי, וַיֹּאמֶר הִנְנִי כִּי קָרָאתָ לִי; וַיָּבֶן עֵלִי, כִּי יְהוָה קֹרֵא לַנָּעַר. ט וַיֹּאמֶר עֵלִי לִשְׁמוּאֵל, לֵךְ שְׁכָב, וְהָיָה אִם-יִקְרָא אֵלֶיךָ, וְאָמַרְתָּ דַּבֵּר יְהוָה כִּי שֹׁמֵעַ עַבְדֶּךָ; וַיֵּלֶךְ שְׁמוּאֵל, וַיִּשְׁכַּב בִּמְקוֹמוֹ. י וַיָּבֹא יְהוָה וַיִּתְיַצַּב, וַיִּקְרָא כְפַעַם-בְּפַעַם שְׁמוּאֵל שְׁמוּאֵל; וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל דַּבֵּר, כִּי שֹׁמֵעַ עַבְדֶּךָ. (שמואל א’-פרק ג’)

א- הקול אשר שמואל שומע הינו הקול של המורה שלו, קול מוכר, קול ידוע, אין שום דבר יוצא דופן בתגובתו לקול אשר דימה לראשונה כי זה קולו של עלי.
ב- הקול מופיע לשמואל בהיותו שוכב על מיטתו בנים לא נים, כמעט ישן.
ג- הקול מופיע שוב ושוב, לא באופן חד פעמי.
ד- עלי מבין לבסוף את המתרחש ומנחה את שמואל לאופן התגובה – “דבר ה’ כי שומע עבדך” תגובה אשר אינה יוצאת החוצה משמואל כלפי עלי אלא משמואל כלפי שמואל. וכן אופן הופעת ושל ה’ בפעם זו “ויבא ה’ ויתיצב” – מצב שונה לאור מוכנותו של שמואל.
ה- הקול קורה לשמואל בשמו פעמיים – פעם אחת לשמואל הארצי ופעם שנייה לשמואל השמימי.
כל הדקויות המופיעות בסיפור זה הינן רמיזות אשר מורות כיצד להגיע למצב זה, ונראה כי האופן בו האדם הולך לישון, בנים לא נים, זהו נקודת המפתח למצב בו נימצא שמואל. כמו כן הסיפור מנחה את האדם להבחנה דקה בקולות הפנימיים אותם הוא שומע, וכיצד להימנע מזיהוי שגוי.

דוגמא נוספת –

יא וַיֹּאמֶר, צֵא וְעָמַדְתָּ בָהָר לִפְנֵי יְהוָה, וְהִנֵּה יְהוָה עֹבֵר וְרוּחַ גְּדוֹלָה וְחָזָק מְפָרֵק הָרִים וּמְשַׁבֵּר סְלָעִים לִפְנֵי יְהוָה, לֹא בָרוּחַ יְהוָה; וְאַחַר הָרוּחַ רַעַשׁ, לֹא בָרַעַשׁ יְהוָה. יב וְאַחַר הָרַעַשׁ אֵשׁ, לֹא בָאֵשׁ יְהוָה; וְאַחַר הָאֵשׁ, קוֹל דְּמָמָה דַקָּה (מלכים א’ פרק י”ט)

לסיפור זה של אליהו במערה בהר חורב, משמעויות רבות, אך עיקר העניין הינו בקול דממה דקה. שלאחר כל ה”דרמות” של מאורעות החיים, וכן כל ההיבטים של הטבע המתחלף והמשתנה אשר מכתיב לאדם כל דבר כמעט, כגון הופעת הלילה גורמת להופעת העייפות ונינוחות והופעת היום שמכתיב מבחינה פיזית את הצורך לקום ולעשות. כך שמאחורי כל זה, מופיע קול דממה דקה, קול אשר אינו מפריע את הדממה ויוצר הרמוניה מופלאה ונצחית. קול ודממה הינם מושגים הופכיים זה לזה, אך כאן הם משקפים את “דרך האמצע” במובן האולטימטיבי, בה אין הפרעה הדדית אלא הרמוניה אשר שזורה בשלל ההיבטים של תופעות הטבע.

דוגמא נוספת –

טו וַיָּבוֹא, אֶל-הַמֶּלֶךְ, וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ אֵלָיו מִיכָיְהוּ הֲנֵלֵךְ אֶל-רָמֹת גִּלְעָד לַמִּלְחָמָה, אִם-נֶחְדָּל; וַיֹּאמֶר אֵלָיו עֲלֵה וְהַצְלַח, וְנָתַן יְהוָה בְּיַד הַמֶּלֶךְ. טז וַיֹּאמֶר אֵלָיו הַמֶּלֶךְ, עַד-כַּמֶּה פְעָמִים אֲנִי מַשְׁבִּיעֶךָ: אֲשֶׁר לֹא-תְדַבֵּר אֵלַי, רַק-אֱמֶת–בְּשֵׁם יְהוָה. יז וַיֹּאמֶר, רָאִיתִי אֶת-כָּל-יִשְׂרָאֵל נְפֹצִים אֶל-הֶהָרִים, כַּצֹּאן, אֲשֶׁר אֵין-לָהֶם רֹעֶה; וַיֹּאמֶר יְהוָה לֹא-אֲדֹנִים לָאֵלֶּה, יָשׁוּבוּ אִישׁ-לְבֵיתוֹ בְּשָׁלוֹם. יח וַיֹּאמֶר מֶלֶךְ-יִשְׂרָאֵל, אֶל-יְהוֹשָׁפָט: הֲלוֹא אָמַרְתִּי אֵלֶיךָ, לוֹא-יִתְנַבֵּא עָלַי טוֹב כִּי אִם-רָע. {ס} יט וַיֹּאמֶר, לָכֵן שְׁמַע דְּבַר-יְהוָה; רָאִיתִי אֶת-יְהוָה, יֹשֵׁב עַל-כִּסְאוֹ, וְכָל-צְבָא הַשָּׁמַיִם עֹמֵד עָלָיו, מִימִינוֹ וּמִשְּׂמֹאלוֹ. כ וַיֹּאמֶר יְהוָה, מִי יְפַתֶּה אֶת-אַחְאָב, וְיַעַל, וְיִפֹּל בְּרָמֹת גִּלְעָד; וַיֹּאמֶר זֶה בְּכֹה, וְזֶה אֹמֵר בְּכֹה. כא וַיֵּצֵא הָרוּחַ, וַיַּעֲמֹד לִפְנֵי יְהוָה, וַיֹּאמֶר, אֲנִי אֲפַתֶּנּוּ; וַיֹּאמֶר יְהוָה אֵלָיו, בַּמָּה. כב וַיֹּאמֶר, אֵצֵא וְהָיִיתִי רוּחַ שֶׁקֶר, בְּפִי, כָּל-נְבִיאָיו; וַיֹּאמֶר, תְּפַתֶּה וְגַם-תּוּכָל–צֵא, וַעֲשֵׂה-כֵן. כג וְעַתָּה, הִנֵּה נָתַן יְהוָה רוּחַ שֶׁקֶר, בְּפִי, כָּל-נְבִיאֶיךָ אֵלֶּה; וַיהוָה, דִּבֶּר עָלֶיךָ רָעָה. כד וַיִּגַּשׁ צִדְקִיָּהוּ בֶן-כְּנַעֲנָה, וַיַּכֶּה אֶת-מִיכָיְהוּ עַל-הַלֶּחִי; וַיֹּאמֶר, אֵי-זֶה עָבַר רוּחַ-יְהוָה מֵאִתִּי לְדַבֵּר אוֹתָךְ. (מלכים א’ פרק כ”ב)

בסיפור זה מיכיהו הינו נביא צעיר ולא קרוב למלך ואף “בוסר” משהו. וצדקיהו בן כנענה, הינו הנביא המנוסה והאחראי אשר מקורב ל”צלחת”, וכן מנוסה במסורות הנבואה במגיעות ממשה רבינו. ובכל אופן הצעיר והלא מנוסה דובר את דברי האמת, וה”מבוגר האחראי” טועה ומטעה. כמו כן בסיפור זה נחשף מה שמכנה “פרד”ס”, וכיצד יש להבין את מה שהאדם נחשף עליו בהיותו בפרדס, ומה יכולות להיות הבעיות שבהן ייתקל. בסיפור זה ה’ בעצמו שולח רוח מטעה, אך האופן בה הרוח יכולה להטעות – זה מכיוון שהנביא הראשי והמנוסה – צדקיהו בן כנענה, משוחד ומקורב מדי למלך ויש לו אינטרס מול המלך, למצוא חן בעיניו למשל , ולכן אין הוא יכול לראות את המהלך המתרחש נכוחה. סיפור זה בה ללמד את החשיבות של “חוסר פניות” וכן “חוסר מעורבות –אשר נוכחת ולוקחת חלק” וכן “ישרות ותמימות ואומץ ללא סייג” כאיכויות אשר האדם זקוק להן אל מנת שלהבין היטב את מה שנמסר לו, או את מה שהוא רואה ועליו לתרגם למען האחר באופן אוטנטי ואמתי.

כך כל סיפורי התנ”ך נושאים בתוכם את ההכוונה של הנושא החשוב והמרכזי ביהדות והוא תהליכי רוח הקודש ונבואה.

וכך אומר הרב קוק ב”אורות ישראל” ט’-ז’
“באמת חסרון רוח הקודש בישראל הוא לא חסרון שלמות כי אם מום ומחלה, ובארץ ישראל היא מחלה מכאבת, שהיא מוכרחת להרפא. “כי אני ד’ רופאך”. ““המחלה” – לפי דברי הרב קוק, הינה בחסרונה של רוח הקודש בציבור הישראלי, ובארץ ישראל יש מתח גדול יותר אשר דוחף את האדם לצורך לממש את הפוטנציאל הטמון בנפש הישראלית, וקשר ישיר עם ה’ הינה התרופה האולטימטיבית, “כי אני ה’ רופאך” (שמות ט”ו-כ”ו)