טור ראשון – אספקטים תרבותיים – “השבט” – חלק א’

הטור הראשון מתאר את התקופה הקדומה ביותר המתייחסת לתרבות האנושית כפי שהיא ידועה לנו היום. (עולם הצמחים מתאר עידנים מוקדמים יותר, שבהן אין לנו הרבה הבנה- כגון תרבות ה- conifers “חשופי הזרע”) הטור הראשון מתאר את ראשית האדם, וכן את ראשית התרבות, ולכן הטור מגלה את מרכיבי היסוד של האדם, כאשר המרכיבים היסודיים הם –
1- התודעה – magnoliales
2- מיניות – nimpheales
3- יצריות יסוד – piperales laurales
4- רגשות – ranunculeales

לכן בתוך הטור, מן הבחינה ההומאופתית, רואים כיצד יש מצב ושהייה בתוכו. מצב שהוא לא מגדר ושיש קושי לאדם לתאר אותו ועל ההומאופת להתבונן באופן הביטוי של האדם ומהי משמעות הדבר. לדוגמא – בקבוצה הראשונה magnoliales – יש מצב אמורפי שאינו ניתן להגדרה על ידי המטופל עצמו – ולכן הוא ישמע מבולבל ולא ברור, ובונה משפטי מילים לא מאורגנים, שקשה להבין את מה הוא רוצה לומר, מצב שמעיד על תפקודי תודעה ראשוניים וחסרים. לכן אדם כזה מראה “מצב” של “חוסר” בתודעה – או תודעה ראשונית ולא מתפקדת. כאשר הבעיה המרכזית הינה חוסר ביכולת הבחנה וחוסר ביכולת לתחושת “עצמי”.

רק בסופו של הטור יש זיקוק של יכולת הבנה וידיעה, אך ידיעה משותקת שלא מביאה לידי תנועה או השלכה מעשית בתוך החיים הקונקרטיים – דבר שמתבטא דרך ה- papavareales שאופיום כרמדי הינו הפרוטו טייפ למצב זה.
מבחינה תרבותית – טור ראשון משקף את התרבויות השבטיות ואת אורחות חייהם. האבוריג’ינים מאוסטרליה, האינדיאנים מאמריקה, השבטים האפריקאים מאפריקה ועוד. המכנה המשותף שלהם הינו החיבור והקשר העמוק לאימא אדמה ולתנועת הטבע. שבט – על כל מרכיביו, חי בסימביוזה מלאה עם עונות השנה ויוצר אורחות חיים ומנהגים המבטאים את הסביבה בה הוא גר. שבט חי בתנועה מחזורית בדיוק כמו הטבע, גם אם השבט נודד, הוא נודד תמיד על אותו ציר נדידה, אף פעם אין שינוי או נתיב אחר של מסלולי הנדידה של שבטים. או לחילופין שבטים שלא נודדים, חיים את כל חייהם באותו המקום בדיוק, ללא צורך או נטיות למשהו אחר. דבר זה נובע מן הקשר העמוק למקום – אנשי השבט מתנהגים כחלק מן הצומח של אותו האזור בו הם גרים. הם אורגניים לחלוטין למקום, דבר שמסביר את חוסר היכולת להבין ולתקשר, כאשר האדם הלבן כבש את אמריקה. אינדיאני שהוא כצמח מקומי מול אדם לבן שאינו תלוי במקום ורואה באדמה “רכוש גבול וטריטוריה”.

כאשר אורחות החיים השבטיים חיים לחלוטין בריתמוס קבוע שמכתיב הטבע המקומי, האורגניזם האנושי נכנס עקב כך לתנועה נעימה ומחזורית המשחררת את הצורך לחשוב ולהתאמץ מנטאלית, בדומה לרכיבה על גב הגמל במידבר. התודעה נכנסת למצב מדיטטיבי טבעי, חצי רדום וחצי מודע. מצב זה הינו המצב שהאבוריג’ינים קוראים לו “עולם החלום”. עולם החלום הינו המצב התודעתי רוחני שכל השבט כאחד חווה – אך מה שמייחד את האדם היותר נחשב, זה היכולת לתאר את מה שהוא חווה בממד החלום, תיאור מילולי שמבטא מודעות, על פני חוויה אינטואיבית שאין לה מילים. ממד החלום מבטא מיזוג של תודעת שבט- שכל הפריטים הם כאחד, חווים משהו משותף והסימביוזה מלאה אחד עם השני., לדבר זה יש כוח עצום: החיבור במצב של “חלום” הינו עם הזיכרון הקולקטיבי השבטי וכן עם כוחות טבע מקומיים. במצב כזה יש אפשרות למיזוג, בו האדם “מאבד” את עצמו לתוך הדבר, ומכאן השמות של אנשי שבט – שהם על כוח טבע מסוים שהאדם בא במגע איתו, דבר שכל השבט מהדהד לו חזרה וקורא לו על שם מיזוג עם אותו כוח טבע כגון “ענן שחור” “עורב עומד” “רוח חזקה” וכו’. עולם החלום אינו עולם שינה, האדם והשבט ערים לחלוטין, אך בתוך מודעות שמאפשרת פתיחות ללא חסימה של תודעה קוגניטיבית כמו שאנו מכירים מן התרבות שלנו. (רמדי כמו nux mouschata מבטא מצב זה) מצב של תנועה מחזורית וקבועה, יוצר ריתמוס המחבר את האדם לתנועה המגנטית של הטבע. החיבור לתנועה מגנטית זו מאפשר שחרור של התודעה למקומות בעלי איכות אנרגטית, מה שמכונה “כוחות אסטראליים”. כאשר יש מיזוג כזה בין האדם לכוחות כאלה, האדם נהפך ל”מכשף” או לשאמאן: אדם שיכול לבוא במגע מודע עם כוחות טבע. לשאמאן יש חשיבות עצומה בתוך המבנה בשבטי, הוא זה שנושא את המסורת בעל פה והוא זה שמיוחסים לו כוחות החיבור לעולמות גבוהים יותר, יש לו כוחות ריפוי וכן יכולת מאגית לחולל שינויים באדם אחר ואפילו בסדרי הטבע עצמו, דבר שקורה עקב הסימביוזה העמוקה עם דבר כלשהו. סימביוזה שיש עימה נגיעה קלה של מופרדות, היא זו המאפשרת לשאמאן לעבוד עם כוחות טבע. מופרדות זו הינה המקום גבוה יותר של התפתחות תודעה שבטית. ( אחד מן הביטויים המרכזיים ביותר של טור ראשון, הינו חוסר יכולת הבחנה, במצב בריא יכולת זו שבה ומתפתחת)

אחת מן המסורות היותר ידועות של התרבויות השבטיות הינה הוודו, הוודו מקורו באפריקה ובבסיסו יש אמונה באל אחד עם ריבוי פנתאון אלילים של כוחות טבע. המנגנון המרכזי הפועל בוודו, הינו היצרים וכוח המין ( דבר שבא לידי ביטוי דרך ה –piperales laureals – קבוצות עם רמדיס יצריות מאוד ללא יכולת לעצור סיפוק, עם צורך לסיפוק יצרי מידי, כמו שלבי התפתחות מוקדמים של הילדים, כגון cubeba piper mytysticum piper nigrum cinamunum). השימוש ביצר הינו כדי לצור כוח היפנוטי על המקשיב או על הנוכח, וכך לצור בו השפעה מסוימת, כפי רצונו של השאמאן. בשבטים מסוימים באפריקה יש נוהג לקיים מין עם האדמה מתוך תפיסה שאקט זה מחבר את האדם לאדמה ויוצר קשר מזין כך שהאדמה נותנת לו כוח התמורה.

ממד אחר להלך הרוח השבטי, הינו בנטייה לאקסטזה בטקסים או בתהליכי יחיד. תהליך האקסטזה הינו שילוב של אנרגיית חיים בסיסית כגון המיניות וכן שליהוב רגשי חזק מאוד. לדוגמא- אופן הריקוד סביב המדורה בקצב תוף המבטא את דופק אימא אדמה, ובכך יוצר באדם שילהוב אקסטטי של יצר ורגשות, המביאים לחווית אחדות של השבט כולו וכן של האדם בתוך מכלול השבט. (מצב שנלמד מן ה – ranunculeales, שבקבוצה זו רואים רמדיס כגון cimicifuga helleburus pulsatila rab-b staphysagria אשר דרכן אנו למדים על מצב רגשי עוצמתי אך לא מאובחן במילים כך שהאדם חווה דבר חזק ללא יכולת הגדרה לעצמו מה הוא חווה). במצבי התפתחות גבוהים של אדם החי בשבט, הוא יודע מה הוא חווה במקביל לחוויה, וזה עוד איכות של השאמאן.

בתוך תודעה שבטית אין מקום לאינדיבידואל, האדם היחיד כולו נמוג לתוך הכלל, ואין בשבט – יוצא מן הכלל – כך שזהות פרטית הינה חלק מזהות שבטית. האדם מזהה את עצמו כחלק מן השלם שהוא השבט, יש זהות שבטית ולא אינדיבידואלית. היום אנו רואים נטייה סוציולוגית לחזור לחווית השבט, דרך תוכניות ריאליטי או פסטיבלים כמו הבומבמלה. היום יש דגש הפוך בו האדם נדרש לבטא ייחודיות ואיכויות חדשות, דבר שהופך את החברה לחברה אינדיווידואליסטית עם חווית בדידות קשה לפרטים בתוכה. ולכן יש צורך של “פיצוי” לחזור לחוויה של אחדות עם הכלל. המהלך הנכון הינו עבודה מאוזנת של חלקי המערכת כולה כשיש התפתחות נפשית רוחנית מיחדת, עם מגע פתוח עם העולם הסובב. (ככל שהדגש התרבותי הינו על אינדיווידואליות, יש יותר ניתוק וחוסר קשר, וקושי למגע חברתי. אינדיווידואליות נכונה, לא מתנתקת או נסוגה, אלא פתוחה ויוצרת קשר ומוכנה לאינטראקציה ושינוי אל מול הסובב)