י”ד – בן מאה כאילו מת ועבר ובטל מן העולם:
בגיל 100, הצד הפיזיולוגי של האדם, בדרך כלל, חלש וחולה, והזקנה של הגוף אינה מאפשרת יותר תפקודים מסוגים רבים.
כך שמן הזווית הזו, הגוף הוא זה שמת ואינו מאפשר לאדם לקחת חלק מתנועתו של עולם.
וכאשר אדם אינו חלק מתנועת עולם, הוא נחשב בטל, ללא חשיבות, ללא ערך עבור העולם.
תנועת העולם מתרחשת על שני צירים.
הציר הראשון זוהי התנועה האקונומית, כלכלית. מסחר ותעשייה.
הציר השני זוהי ההתפתחות התרבותית, התמורות התרבויות. שפה, יצירה, דת, פילוסופיה וכו’.
כאשר אדם אינו חלק מכל זה, הוא נחשב לעולם כמו שמת, כמו שאין לקיום שלו כל ערך.
כך הדברים נראים מן הזווית של העולם, כמו שהעולם תופס את בן המאה.
בן המאה בעיני העולם, נותר כקליפה שאין לה ערך, אין לו חשיבות לתנועה העולמית.
אך אין הדבר כך.
נשמתו של אדם אינה מתכלה, אינה מתה, לא נכחדת.
בגיל מאה, הגוף הנכחד אינו מהווה בעיה יותר להארת נפש האדם. המקום הקיומי העמוק שמשם החיים נובעים וקמים לתחייה מלאה בגיל מאה, לאור כמילתו הטבעית של החומר היוצר חצץ ומאפיל על יסוד האדם הבסיסי והעמוק.
אדם זה, שהוא כעת היסוד הנשמתי, שאינו גוף, לא בעל גוף, ולא ישיגוהו בעלי הגוף, משוחרר שחרור כמעט מלא מכל ענייניו של החומר. מכל ענייני העולם הזה.
אדם זה מת לעולם, אין לו כל חשק, רצון או נגיעה אישית בכל נושאי העולם הזה הגשמי.
הוא נותר בטהרתו, נסתיימו לו כל האינטרסים האפשריים של מעורבות עם העולם. אינטרסים שמתעוררים באדם בעקבות ציפויי החומר, על הנפש.
משה רבנו נפרד מן העולם בגיל 120 כידוע, ונפרד בצווי ולא מרצון.
הוא מהווה דוגמה לאדם שנותר פרוש מן החומר, לכן קרן עור פניו, לכן פרש מן האישה (שזהו סימבול לפרישתו מעולם החומר, היצרים הנובעים מן החומר, וכל צרכי הגוף הפועלים מגירוי וסטימולציה)
הוא נותר בטהרת הנפש, היסוד האלוהי באדם, שהוא מרכז ההוויה של חיי האדם.
ואם גופו אף הוא נותר פעיל, חי, נושם ומתפקד, הרי שגופו הוא מקדש לאלוהות, כלי שרת בידי האחדות.
אין הגוף אלא סנדל ונעל שניתן ללבוש ולפשוט על פי הקול הקורא ומהדהד בנפש.
לכן התורה נתנה על ידו, כיוון שהיה טהור ושלם בגופו, עד לנקודה שגופו אינו מהווה חצץ והפרדה. כיוון שאף הוא בן מאה, אומר על גיל זה הפסוק ש”מת ועבר ובטל מן עולם”.
מכאן שמת – לעולם הזה, הגשמי.
עבר – לאחדות בו מתחברים שמיים וארץ.
בטל – לכל נושאיו וענייניו של דרישות החומר הטבעיות לאדם.
זהו הפוטנציאל ההתפתחותי של בן המאה: האחדות , הטהרה והאפשרות להפוך להיות מקדש מודע לאלוהות.
זוהי התכלית של המסע של האדם בעולמו, אותה האחדות, האפשרות למגע המודע, הבוגר והיודע עם האלוהות, כך שמתקיימת באדם האפשרות להעביר לעולם את היסודות שעליהם העולם עומד וממנו הוא יונק את חיותו. שמשם בא ולשם הוא הולך.
האם ניתן לומר שאדם זה בטל ומת לעולם?
חלילה… זהו אדם יקר מפז, שאין ערך וגבול לעושר ולהכרחיות שלו לעולם הזה.
העולם הזה כמהה וזקוק לאנשים בני מאה מסוג זה, שיראו לו לעולם דרך וכיוון, וילמדו אותו יסודות פשוטים של אחדות ואהבה, נתינה וקבלה, תנועה מול שהייה.
אנשים מסוג זה, בני המאה, כאשר הם מלמדים, אין הם מצווים ולא פוקדים, לא שופטים וגם לא מקטלגים.
מה שבא מהם ודרכם, מחזיר אדם למקומו, לשורשיו, בסבלנות, הבנה ואהבה.
מגע של אדם “צעיר” עם אנשים בני המאה, מחזיר אותו אל השקט, אל היסוד שמננו חיים נובעים, אל הנחלה ומנוחה שממתינה ומובטחת לו.
וגם אם אדם “צעיר” אינו מוכן למתנה של בן המאה, הרי שהמגע עמו מותיר באדם הצעיר את סימני הדרך, את הכיוון ואת הזיכרון שילווה אותו במסע הצעדים הפרטי שלו, עד שהוא עצמו, הצעיר, ירכוש את הזכות לעצמו להיות זכאי וראוי למעמד של בן המאה.
בן מאה ניצב כצור, לעולם כולו. ככוכב צפון.
העולם הזה, הצעיר זקוק וכמהה לבן המאה. אין לבן המאה חלופה, ספר וכל טקסט דתי, פילוסופי או ספרותי אינם עמודים מול פשטותו של בן המאה.
בן המאה מזהיר בזוהר הרקיע. ואל ישגה הצעיר בטעות של המראה החיצוני. אלא יפתח את ליבו לראות ולדעת.